לעיתים "בבונים" ולעיתים "בהמות", כך הם קוראים לנו, לתומכי הליכוד ונתניהו. אין ספק שאם היה נערך סקר מילות מפתח בטוקבקים וברשתות החברתיות, גידופי הגזענות נגד תומכי הליכוד - ובמיוחד המזרחים שבהם - היו מנצחים בגדול. יום אחר יום המתהדרים בנאורות ובקדמה עוסקים באובססיביות בהוצאת יריביהם אל מחוץ למשפחת בני האדם.
הגיעו הדברים לידי כך שבעקבות טור על גלית דיסטל אטבריאן, דנו קוראי "הארץ" בתואר הראוי לסופרת, המועמדת ברשימת הליכוד: "בהמה ביביסטית טיפוסית" הציע מגיב, ואחר קבע: "היא מזרחית, וככזו מצווה על פי מנהגי העדה להעריץ את 'האדם הלבן'... זה משהו שקשור למנטליות אסתטית של שחורים מול לבנים... מאז הוריה של דיסטל מנשקים את רגלי המנהיגים הלבנים, וכמובן דיסטל עושה זאת באושר רב, כאילו נפלה זכות בחלקה. התנהגות כזו מראה על אישה פרמיטיבית ולא חכמה במיוחד. יותר בקטע של משרתת כנועה שמחכה שהאדון הלבן יזרוק לה מדי פעם עצם לרצפה כדי שתוכל לכשכש בזנב באושר". אם גלית דיסטל אטבריאן, דוברת אינטליגנטית ומרשימה, בעלת השקפת עולם מנומקת, הופכת בעיניהם לסוג של בהמה או כלבלב, כיצד הם רואים את המזרחים באשדוד ובראשון לציון, בטבריה ובנתניה.
העיתון שנטוע בתוך התרבות היקית, שהמוציאים לאור שלו זוכרים היטב כיצד גורשו מגרמניה וכיצד נסו מארץ ישראל כשרומל התקרב, נותן היום לגזענות "הבהמות" יד וכתף ורואה בה חלק מעליונותו התרבותית. ב־1949 כתב עיתונאי "הארץ" אריה גלבלום על עולי צפון אפריקה: "זוהי עליית גזע שלא ידענו עדיין כמוהו בארץ... לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת, וחמור עוד יותר חוסר הכישרון לקלוט כל דבר רוחני... אך יותר מכל דבר אחר קיימת עובדה בסיסית אחת – אי יכולתם להסתגל לחיים בישראל, ומעל לכל אלה – עצלנותם הכרונית וסלידתם מעבודה" ("הארץ", 22.4.1949).
את רוחו מהדהדים דבריו של מו"ל "הארץ" לרווית דהן ב־2018: "חוצפנית, המשפחה שלי היתה בהנהגה הציונית כשאת עוד טיפסת על עצים. 'הארץ' בידי משפחת שוקן 83 שנים, הסתדרנו מצוין בלי האידיאולוגיה שלך, וגם נמשיך". עבור גזעני השמאל, הדמוקרטיה אינה חזות הכל, אלא מתמצית בחלוקה בין "בני אנוש" ל"בהמות".
זה למעשה מרוץ הגזענות שבו הם מעבירים את הלפיד מיד ליד והוא זה שמאיר את דרכם. ההיסטוריה הרשמית על המזרחים נכתבת בימים אלה. נאמרים בה דברים ברורים על ידי חוקרת ששייכת למועדון האקסקלוסיבי של האקדמיה הלאומית למדעים, המסבירה כי בשנות ה־50 המתח בין קולטים לנקלטים, בין עיירות הפיתוח לקיבוצים שהעסיקו את הפרולטריון המזרחי, נוצר מכיוון שהעולים המזרחים ראו בציפייה מהם לעבוד עבודת כפיים תביעה משפילה.
מדהים. יצא המרצע מן השק. ההורים שלנו היו העצלנים והנרפים בסיפור שלהם. הבטלנים והנרפים היו המזרחים ממאות המושבים שהוקמו בפריפריה והיו פזורים בכל רחבי הארץ? הבטלנים והנרפים היו המזרחים שלא עבדו מעולם בחקלאות ונדרשו להפריח את השממה? הבטלנים והנרפים היו המזרחים מעשרות עיירות הפיתוח שאליהן הוטלו ללא תנאי חיים מינימליים? הבטלנים והנרפים, המזרחים, משכונות העוני עמדו מול תמונת הראי לערכי הקיבוצים, הסוציאליסטים הנעלים, שאימצו בחום את הקומוניזם וסגדו בעיניים עצומות לשמש העמים, סטלין. כך נכתבת ההיסטוריה של המנצחים באקדמיה בישראל.
השאלה החשובה שעומדת בפני "הבהמות", הבטלנים והנרפים, היא: מה אנחנו עושים עם הגזענות המשתוללת של השמאל? אין מזרחי או תומך ליכוד אחד שלא מוצף בתזכורות למוצא שלו. האם לשתוק ולראות בכך מכת טבע שאין מה לעשות מולה? בואו נסיים את ההיררכיה הגנטית של הפריבילגים הללו. כל אדם שמתנגד לגזענות השמאל וחש שמץ של כבוד עצמי, יעזוב את חבורת הגזענות הזו. כל אדם באשר הוא, יעמוד לצידה של גלית דיסטל אטבריאן ביום הבוחר.
"בהמה ביביסטית טיפוסית"
ד''ר אורי כהן
סוציולוג והיסטוריון של החברה הישראלית, מרצה בכיר בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב. מחקריו עוסקים במוסדות להשכלה גבוהה ובהיסטוריה הפוליטית החברתית של ישראל. בין ספריו "ההר והגבעה: האוניברסיטה העברית בירושלים בתקופת טרום העצמאות וראשית המדינה", "אקדמיה בתל אביב: צמיחתה של אוניברסיטה" ועוד.
