היכונו לגזירות הכלכליות

"אזרחים יקרים, לא נלך סחור־סחור - חסרים לנו בקופה 30.4 מיליארד שקלים, אז תתכוננו לשלם", כך היתה אמורה להיפתח "התוכנית הרב־שנתית" עד 2024, שפרסם השבוע משרד האוצר. למעשה, זה בעיקר מה שמעניין אותנו, מעבר לנתוני המאקרו שמעניינים בעיקר כלכלנים. למעשה, מדובר בעדכון של תוכנית רב־שנתית, כשהעדכון הקודם נעשה בספטמבר האחרון. העדכונים האלה משמעותיים מאוד בתקופת משבר הקורונה. 

רבים תקפו את הממשלה בשנה האחרונה על היעדר התקציב. הפרשנים עמדו בתור ושלפו "לא יעלה על הדעת" ובעצם דרשו לקבוע תקציב לשנה, כשלאף אחד לא היה מושג מה יהיה בשבוע הבא. 

הקורונה, ממש כמו מלחמה, ניחתה עלינו ואיימה לשנות את השגרה באופן שלא נוכל לנחש מראש. לכן ההתנהלות לפי בסיס התקציב של השנה הקודמת ותוספות ייעודיות מדי פעם לפי ההתפתחויות, נשמע בדיעבד כפתרון בית הספר למשבר הזה. 

לא לכל מדינה יש תוכנית רב־שנתית שכתובה במונחים של צפי הכנסות והוצאות לשנים קדימה. מדובר באחד הפתרונות היצירתיים החכמים שחוקקו כאן - הנומרטור. הוא הוחל בשנת התקציב 2016 ביוזמת ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר דאז משה כחלון, במטרה לאסור יצירת התחייבויות ממשלה, שאין להן כיסוי תקציבי. נוסחה שמשקללת משתנים חשובים כמו יחס החוב, האינפלציה וצפי הצמיחה מולידה מספר שהוא שיעור הגידול המרבי המותר בגידול התקציב משנה קודמת. אז מה היה קורה לו היה מחוקק חוק תקציב ל־2020? הוא יכול היה להיות גדול בכ־3% מתקציב 2019 ומאוד לא רלוונטי לשנת הקורונה. 

גם לו הממשלה היתה נכנעת ללחצים בחודש אפריל או מאי והיתה מחוקקת תקציב, היא במילא היתה צריכה להחריג את הוצאות הקורונה ממנו, כפי שעשתה בפתרון "קופסאות הקורונה". אך התקציב הרשמי של 2020 נותר 412 מיליארד שקל ותקציבי השנים הבאות יהיו חייבים להיגזר ממנו, ולא מהוצאות הממשלה בפועל, שהיו הרבה יותר גבוהות. 

לפי הנומרטור, תקציב שנה זו יכול להיות 426.1 מיליארד שקל לכל היותר והוא צפוי כעת לגדול ב־2.6% בכל אחת מהשנים הבאות עד ל־2024, אז הוא יעמוד על 462.3 מיליארד שקל.

אלא שהממשלה כבר יצרה התחייבויות וכבר כעת ידוע שהיא תוציא לפחות 447.2 מיליארד שקל, כשהמגבלה היא 438.4 מיליארד. וזו בעיה קטנה, יחסית, כי מדובר בפער של 8.8 מיליארד "בלבד". אך הכנסות המדינה החזויות ל־2020 הן 375.5 מיליארד בלבד וזה כבר פער הרבה יותר גדול - 60.2 מיליארד שקל, כשהגירעון המותר הוא 30.7. במילים אחרות, כאמור, היכונו לגזירות כלכליות.

צמצום - רק בגלל לחץ ציבורי

האוצר מפרט בעדכון התוכנית את האפשרויות של הממשלה הבאה לגשר על הפער. כרגיל, מדובר בשילוב של השתיים: קיצוץ בהוצאות הממשלה והכבדה של נטל המסים. כשמדובר בעשרות מיליארדי שקלים, כנראה שהכבדת נטל המסים תהיה האפשרות החביבה על ממשלות רחבות, שחייבות לקיים הבטחה למספר גדול של המפלגות המרכיבות אותה.

ממשלה חזקה ואיתנה יכולה לבצע את מה שצריך באמת - לצמצם את ההוצאה הממשלתית ולהקל במסים, במטרה לעודד תעסוקה והשקעות ולהעלות את גביית המסים בהמשך. 

בתוכנית בוחרים להרחיב דווקא באפשרות של צד ההכנסות: לבטל פטורים ממס; להעלות את שיעורי המס; להטיל מסים על מוצרים נוספים, שלא משפיעים על הצמיחה ולהרחיב את בסיס הגבייה "באמצעות טיפות בפרצות מס". 

ברור שהעמקת גביית המס מספקת פתרון מיידי לצורך של הממשלה בהכנסות, אך בהמשך היא פוגעת בצמיחה - האתגר הגדול ביותר כעת. בשנים 2018-2019 ישראל רשמה צמיחה שסייעה בהפחתת החוב שלה. מיותר לחפש את הפרשנים שמחמיאים לנתון הזה, אבל הוא נתון מרשים בהשוואה עולמית וגם בשבילנו. פוטנציאל הצמיחה של ישראל מוערך ב־3% בשנה, כך שהצמיחה לפני הקורונה היתה גבוהה.

השנה, אם לא תהיה תפנית שלילית בהתפתחות המגיפה, אמורה להיות צמיחה של קרוב ל־5%. זה קל כשהבסיס הוא שנה של צמיחה שלילית. אבל השנה היא בעיקר קריטית לצמיחה של 2022. אם יינקטו הצעדים הנכונים, תומכי הצמיחה, נוכל לחזור לתוואי של גירעון נמוך יותר וצמצום החוב.

חברי הכנסת שמקילים ראש ביעד הזה של צמצום הגירעון, מתעלמים גם מהעובדה שהגירעון עולה לנו הרבה כסף; על הגירעון של שנת הקורונה נשלם עוד שנים רבות, בדמות ריביות והצמדות על החוב. מכאן החשיבות הגדולה של הבנה בסיסית בתהליכים הכלכליים הללו, שנדרשת מהציבור. כשרוב הציבור לא מבין את זה, אין סיבה לצמצם את הגירעון. ממשלות, בכל העולם, לא מצטמצמות מרצונן, רק כתוצאה של לחץ ציבורי.

הפרצה - הדפסת כסף

המכה של שנות ה־80 של המאה הקודמת היתה האינפלציה. הציבור לא יכול היה לעכל גזרות כלכליות. הוועדים נלחמו על השכר, למרות המצב; המצב הפוליטי לא ממש אפשר קיצוצים. הממשלה אז גילתה את הפרצה - הדפסת כסף. בזה לא מרגישים. זה לא חוסר רציונליות, אלא סתם בורות. סביר להניח שמרבית ההדיוטות יעדיפו לקבל 60 שקלים עם כוח קנייה של 40 שקלים מאשר 50 שקלים עם שווי קנייה של 50 שקלים. המספר חשוב להם יותר מהמוצרים והשירותים שהשטר הזה יכול לקנות. 

מצב דומה גילה כעת הממשל בארה"ב. התקשורת מעודדת את הממשל להוציא מאות מיליארדי דולרים על העלאת שכר המינימום והגדלת מענקי אבטלה, כאילו שאין לזה שום מחיר. הביקורות על הדפסת הכסף האדירה שוליות יחסית לדרמה הזו. אבל הסימנים מורים על כך שמדובר בהיסחפות גדולה שמאיימת על היציבות.

השבוע תשואת איגרות החוב של ארה"ב ל־10 שנים האמירו ל־1.6%. מדובר באג"ח שאמור להיות הבטוח ביותר בעולם ולכן גם עם התשואה הנמוכה ביותר. המדינות החזקות באירופה, כמו צרפת, מציעות אג"ח ל־10 שנים בתשואה של 0.9%. איטליה, אחת המובילות בהיקף החוב שלה, מציעה אג"ח ל־10 שנים בתשואה של 1.9%. האג"ח של ארה"ב במחירו הנוכחי מלמד על רמת ביטחון פוחתת של המשקיעים וגם על רמת האמון בדולר. אגב, מי שחשוב לו להתהדר בתשואה גבוהה יכול לרכוש אג"ח של רוסיה בתשואה של 7%, שככל הנראה רובה תתקזז עם ירידת ערך הרובל.