״מדובר באדם שרוצה להשמיד, להרוס ולהחריב מסורת של אלפי שנים, מיהו בכלל? יהודי הוא קורא לעצמו? במה הוא יהודי? אוכל שרצים, רשע מרושע, שווה ערך ליתוש של טיטוס, מזמזם ומזמזם, משגע את המוח, אבל בסופו של יום, נמחץ במכת כף. אחים יקרים, דעו לכם שעם הנצח ינצח גם את הרשע הזה, וגם הוא יימחה מההיסטוריה כמו המן הרשע, או יהיה תלוי על עמוד עם אשתו וילדיו (גיחוך קולני)״.
רציתי לשים אוזניות, למסך את דברי השנאה היוקדת עם צלילים מלאי אהבה. להתעלם מהדרשה שבקעה מהטלפון אך לא יכולתי. ״לא תעמוד על דם רעך״, היא מצווה מדאורייתא, ולכן קמתי לדבר עם דרשן הרכבת. בחור בתחילת שנות העשרים, מכנסיים שחורים וחולצה לבנה, אניצי זקן על לחייו, כיפה שחורה ומבט עמוק, מחפש וחודר.
״שלום, אדוני, אני מבקש לא להשמיע דברים בקולי קולות במרחב ציבורי״. אין לי אוזניות, השיב הבחור בזעף. "ובכן, זה העניין שלך, עדיין לא כל הקרון צריך לשמוע את מה שאתה רוצה לשמוע". מייד זרק לעברי - קשה לך לשמוע דברי תורה? מה יש לך נגד קצת אהבת ישראל? "אני אמנם הולך בלי כיפה", השבתי, "אבל למדתי די הרבה תורה בחיי. להבנתי אלו אולי דברים שמתחפשים לדברי תורה, אך אלו מים מתים. יותר שנאת אדם, מאשר אהבת ישראל".
הבחור שתק בעוצמה, לאחר כמה שניות הטלפון הונמך לכלל לחישות ארסיות, מבטו פנה אל הנוף שחלף במהירות.
יכולתי לחזור למושב, אבל בחרתי להתיישב מולו ולשוחח על דת, מילים, התנשאות ושנאה. הטונים עלו, הנוסעים ירדו, אך המרחקים והערב היורד מיתנו את הקושי. עד שהגענו ליעדנו לא השתנו עמדותינו, אך מצאנו מספיק שפה משותפת כדי להסכים שגם דעות אחרות יכולות להתקיים בעולם, ללא הצורך לתלות את הנושאים אותן על עמוד.
השבוע הוקרן הפרק הראשון בסדרה ״מלחמות היהודים״ שיצר רון כחלילי (ערוץ 8, הוט). זה כמה שנים שכחלילי עושה מסע טלוויזיוני מרתק אל מוקדי הבעירה שבלב החברה הישראלית. יהודים וערבים, מזרחים ומערבים, ימין ושמאל, והפעם בחר לגעת במוקש העתיק - מלחמת הדתות של היהודים.
הצפייה בפרקי הסדרה מטלטלת ומקוממת. אך חכו, יש מעט תקווה גם בתוך מלחמות היהודים. שני הפרקים הראשונים עוסקים בחרדים ובציונות הדתית. בימים שבהם שלטי חוצות לקראת הבחירות מסמנים את החרדים כשורש כל בעיה ישראלית, קורא כחלילי תיגר על ההגמוניה התקשורתית, ומציב את המצלמה גם מול חרדים המציעים אופציות לחיבורים ישראליים חדשים ולחברה ישראלית מאוזנת יותר.
חילונים וחרדים צייקנים יטענו שחרדים הלומדים לבגרות במתמטיקה הם בגדר תופעת שוליים וסוג ב׳. יש בזה מן הצדק, אך יש לזכור שאת השינויים הגדולים עושים אלו שבאים מתוך המחנה, ולא אלו שצועקים מחוצה לו. גם בלי לקרוא את דברי הכפירה של ניטשה, החברה החרדית לומדת בעשור האחרון ש״מי שמביט אל תוך המצולה - המצולה מביטה לתוכו״. מעבר למסך השטריימל והמגבעת הליטאית, ההיאחזות בעטיני ובמנעמי השלטון הובילה ליצירת מעמד ביניים חרדי שעובר מהפכת עומק שקטה ונטמע יותר ויותר בקרב הישראליות. ואם כל זה נראה לכם הפוך מהמגמה המצוירת בתקשורת, שווה לזכור מה עושה יותר רעש - מחאה או שינוי.
אין זה אומר שהכל זיס וצימעס. הטהרנים הבדלנים ושומרי החומות נוכחים בסדרה. הם שם כדי לסמן גבולות מהעבר ולפקח על צאן מרעיתם שלא ירחיקו ראות. אולם כדאי לקרוא את ההתנשאות היהירה על החילונים ומלחמת החורמה וההחרמה, בכל גשר שנבנה מעל חפיר בני ברק, ומאה שערים, כמדד לאימה מפני ההטמעות של החרדיות בתוך הישראליות.
כאשר כחלילי מפנה את המצלמה אל הצד השני, עולה ונוכח חסרונו של פרק נוסף בסדרה, שיעסוק בחילונים. דברי נציגיה מגלים שההתנשאות וההתבדלות בשם האידיאולוגיה שותפות לכל המגזרים. כחלילי לא בחר בקוטלי כינים. פרופ' נמרוד אלוני, פילוסוף ואיש חינוך, הוציא ספר בשם ״דיאלוגים מעצימים בחינוך ההומניסטי״, אך בסדרה הוא תוהה כיצד להסביר לדתיים שדת ״זה סוג של פיגור חברתי״, ומתהדר בכך שכיום ״כל היצירה התרבותית בישראל היא חילונית״. הוא גם מתקף את טענתו הקלושה על יצירתם של נתן זך, דליה רביקוביץ ויונה וולך. להזכירכם, הסדרה צולמה בקצה העשור השני של המאה ה־21, ומישהו שכח לעדכן את באג אלפיים שלו. מזל שאלוני לא גרר גם את ביאליק, מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם כדי להדגים את טענתו הארכאית, אה כן, שכחתי, מדובר בדתל״שים.
מהסדרה עולה שאחת הבעיות המרכזיות בדיאלוגים המקטינים שנמתחים בין חילונים לדתיים, נובעת מחוסר ההיכרות של חלקים גדולים בחילוניות הישראלית את הדת ואת התרבות היהודית. אך מצד שני, דווקא כששרי חינוך רוצים לחזק את ההיכרות של ילדי ישראל עם היהדות ויוצרים מקצוע חדש בשם תרבות יהודית־ישראלית (גילוי נאות - כתבתי עבור מטח וקרן פוזן חומרים רבים למורי המקצוע) אנשי הפורום החילוני בסדרה מתלוננים שמדובר ב״הדתה״. כמו היו תאומי מראה לחרדים הקיצונים ביותר, אלו הפוחדים ומעלימים כל מידע שעשוי לערער את תפיסת עולמם.
כמי שגדל וחי בין העולמות, אני יכול להעיד שהניסיונות להעלים את הצד השני רק הופכים אותו ליותר נחשק ומפתה. מחקרים שנעשו על בתי ספר מעורבים שבהם לומדים דתיים וחילונים יחדיו, מראים שאין כמעט שינוי בנטייה הדתית של בוגרי מסגרות אלו. רוב התלמידים נשארים עם עולם הערכים שבו התחילו ללמוד בבית הספר, בשינוי קטן אך גדול. עבור בוגרי בתי הספר המעורבים, מדובר בבחירה ולא בכפייה.
פרט לפרשנות הנהדרת של מיכה גודמן לזרמי העומק של החברה, הבשורה על פי כחלילי מצויה בפרק השלישי והמפעים שעוסק בקבוצה השקטה ביותר, למרות היותה השנייה בגודלה - המסורתיים. דבריו של ד"ר מאיר בוזגלו חושפים את היתרון והחיסרון המובנה במסורתיות, ההתחמקות מהגדרה עצמית וההעדפה לפעול כאינטואיציה, יותר מאשר אידיאולוגיה צרופה של הכל או כלום. דווקא המרחב המעורפל של המסורתיות מציע אפשרויות קיום לחיים ישראליים ויהודיים, עקביים בחוסר רציפותם. לקיים במקביל אורחות חיים שונים בתכלית המתקבלים בחוסר שיפוטיות הדדית. כך יכולה המשפחה המסורתית לקבל את הבת הלסבית ובת זוגה כחלק משולחן השבת, למזג פיוטים עם טלוויזיה פתוחה, ולאפשר את הביחד על פני בדידות הצדקנות.
בספרו פורץ הדרך ״על הקדושה״, טבע הפילוסוף רודולף אוטו את המושג "נומינוזי" כדי לתאר את החוויה הדתית. על פי אוטו, מה שיוצר את תחושת ההתעלות הרוחנית שחש האדם המאמין, הוא שילוב רוחני לא רציונלי, אך עמוק ורגשי של יראה, פליאה ותדהמה של האדם מול הקדוש והנשגב.
החוויה הנומינוזית בולטת בהיעדרה משני הפרקים הראשונים של הסדרה, ובמקומה מלאים הפרקים בבוכהלטריה ועסקנות ביבים הנוצרת כשמנסים להפוך קסם לתעשייה. מהצד השני, מתברר שבעולם שכלתני וביקורתי, הסוגד לדיוק ולייצור המוני, גוברת החתירה לייחודיות פרטנית. האני מבקש את ייחודו המבדיל בין שכפול לשכפול, וכך מוחלפים מעגלי הזהות בספירלות מורכבות יותר ויותר. המסורתיות מציעה לאנשי המאה העשרים ואחת דרך חדשה־ישנה - להתפעם מן הפלא, אך גם לזקק את הזהות דרך חמלת המגוון וחדוות הריבוי. את כל זאת מאפשרת המסורתיות, גם בלי לקטוע את העבר מן ההווה, או להכריז על מלחמת שמד בעתיד.
