אגב, כיצד מראיינים

הבחירות הקרובות עוד יהוו בעתיד נושא למחקרים על התקשורת לעת בחירות. בשעות שבהן נצמדתי לשידורים מלמלתי לעצמי לפעמים, "זה פשוט לא יכול להיות!", וקרה שבדמיוני הפציעה גם רשימת מועמדים חדשה. "מפלגת התקשורת", נקרא לה. זו הרשימה חלק מן הציבור, ומשדריה הותירו מרחב מחיה מצומצם למפלגות שנרשמו כחוק. סיסמתה: "רק לא ביבי!", וסימנה: "לך!". אחיותיה הקטנות יותר נאבקות גם הן על הבכורה, וסיסמתן: "רק ביבי!". מי מהן תגבר? נדע במוצאי יום ההצבעה. 

עד אז נוסיף לרגוז ונזהה בקלות לאיזה כיוון נושבת הרוח בשאלות שיוצגו בראיון שיעניק פוליטיקאי כלשהו לשידורי מפלגת התקשורת. תיקון: לא יוצגו שאלות לאורח, אלא בעיקר יוטחו לעברו, תוך השמטת מילים כגון "תודה" או "אשמח לשמוע...". קיימת גם התופעה של קטיעת התשובות בעודן סוטות מדעתו של המראיין. רבים מחבריו של המראיין יטפחו אז על שכמו ויחמיאו לו בחדווה, אם ביצע כהלכה את משימתו העיתונאית, הפוליטית. גם מבקרי הטלוויזיה ישבחו את עוז רוחו של המראיין בתנאי שהחציף פנים לאורח המרואיין, במיוחד אם הוא פלח משורות השלטון.

כל הנ"ל, נבהיר, הוא ניסיון צנוע לתאר את דפוסי השיח העיתונאי על הנושאים הפוליטיים העומדים ברום תוכני התעמולה. יש מקרב הפרשנים והמראיינים המודעים לכך כי הם עוסקים במסעות שכנוע, והיעד הוא לשכנע את המשוכנעים. אזרחים מן השורה חשים בכך ואינם מתקוממים על המזון התעמולתי, שגם בו עיתונאים מלעיטים אותם. לפעמים יריצו מכתב למערכת.

במפלגת התקשורת, ככלל, לא שוררת אחוות מקצוענים. הרי לא היססתי לפני שמתחתי ביקורת חריפה על הדרך שבה בחר אריה גולן לראיין (?) את נתניהו. ואגב כך, בטור פוליטי שנדפס שלשום ב"הארץ", נחשף מקור של עיתונאי. יוסי ורטר דיווח בו כי העיתונאי דב גיל-הר טרח לספר לו כי בכהונת הח"מ ככתב בכנסת, ראיינתי את ראש הממשלה שמיר, והראיון התקיים רק אחרי שנעניתי לבקשות שמיר להשמיט שאלות שלא נראו לו. לוורטר הגבתי, על הלשנת גיל-הר, כי למיטב זיכרוני "לא היה ולא נברא". אבל למה יטרח גיל-הר להכפישני באוזני ורטר בסיפור על אירוע שלא היה, למיטב זיכרוני? בכך צד ורטר ברשתו שתי ציפורים: ציפור הטרף, הח"מ, וציפור שיר, גיל-הר. למה טרח גיל-הר למסור לוורטר כי בעיניו חטאתי בחשיפת שאלות מראש לבן שיחי? אם יפשפש באמירות חכמינו, ימצא את הכינוי שהולם את מעשהו.

ולסיום: גיל-הר מספר לוורטר כי אירוע הראיון (לגרסתו) התרחש בכנסת ביום שני, 23.03.90. בדקתי: תאריך זה נופל על יום שישי, לא שני. ייטיבו גיל-הר וורטר לבדוק עובדות כהלכתן. בימי שישי שובתת הכנסת. יצחק שמיר ז"ל והח"מ נעדרו מן הכנסת בימי שישי, אפילו לצורך קיום ראיון.