בחירות כמלחמת שוורים

הציבור מקדם את פני הבחירות המתקרבות בעייפות, ולא רק בגלל חזרתן בפעם הרביעית. הן נהפכו לתחרות ירודה סביב אישיותו של בנימין נתניהו והאישומים שהוטחו בו. פוליטיקאים כלפיד, בנט וסער הצליחו להנחיל לציבור המותש והמבוהל מאימי המגיפה את הרעיון שעניינם האישי בירושת נתניהו צריך לעמוד בראש סדר העדיפויות. 

בזה ישראל של 2021-2019 דומה לישראל של השנים 1965-1960. אז ועכשיו, הכל סבב סביב שלטונו הממושך של מנהיג דומיננטי: אז בן־גוריון, עכשיו נתניהו, ועל השאלה מי יירש את מקומו: אז דיין, אשכול או בגין (שהיה אפשרות רחוקה אז), עכשיו לפיד, בנט או סער. ההבדל הבולט הוא שהמחצית הראשונה של שנות ה־60 היתה אחת התקופות הרגועות של ישראל (יחסית, כמובן), בעקבות הניצחון ב־1956. הישראלים הרשו לעצמם לשקוע בשערוריית "הפרשה", שלא היתה אלא מאבק על ירושת בן־גוריון, במאבקים בין צעירים לוותיקים במפא"י ובראשית עלייתו של הימין הישראלי. 

אבל המצב כיום לא דומה. האיומים על ישראל כיום כן גלויים לעין - ובכל זאת מועלמים מהשיח הציבורי. במקום זה הוכנסנו אל תיאטרון פוליטי ברוטלי, מעין מלחמת שוורים בין השור הגדול, פצוע ממכות הפרקליטות, לבין שלושה מטדורים הדוקרים אותו כל אחד מפינתו. האינטרסים הציבוריים הורדו לכדי כלים רטוריים בתיאטרון הזה. הבחירות אינן נסבות לא על האיומים האזורי והפלשתיני והמציאות הבינלאומית המתקדרת העלולה להחריף אותם; לא על הריקבון במערכות אכיפת החוק שלנו (בין שנהיה נגד נתניהו או בעדו); לא על השתלטנות של בתי המשפט; ולא על משבר אי־השוויון החברתי, משבר הייצוג הדמוקרטי והשינויים בסדרי עולם שיבואו במוצאי המגיפה. 

כל השאלות האלה כמעט אינן נוכחות בעולמם של הבוחרים הישראלים. הן אינן מכריעות את עמדותיהם הפוליטיות. התיאטרון של ירושת נתניהו כבש את הבוחרים ומסב אותם מבעיותיהם הממשיות. מאבקי נתניהו עם התקשורת, שהם המקור העיקרי לאישומי הפרקליטות, נמכרו בהצלחה לציבור הישראלי כאילו הם צריכים להיות בראש מעייניו. "קודם" נחלץ אותו מציפורני התקשורת והפרקליטות או "קודם" נגן כביכול על המוסר הציבורי. אחר כך נטפל ב"שאר" הבעיות.

התוצאה היא שכמעט מכל כיוון פוליטי שהוא, אנשים בישראל צופים אל מוצאי הבחירות בעגמומיות חמוצה. זה קורה, כי למרות הנדסת התודעה הזאת סביב אישיותו של נתניהו, הבעיות שלנו לא יצאו לחופשה. לכן אנשים מרגישים שהתיאטרון הפוליטי סביב ירושת נתניהו מנותק מחייהם הממשיים. יש פער בלתי־נסבל בין חומרת בעיותינו לבין היורשים נטולי המצע הממשי המציעים עצמם להנהיג אותנו. אנחנו אמורים לבחור בהם בזכות העובדה שאותם, במקרה או שלא במקרה, הפרקליטות לא האשימה, או מכוח טענתם שיצליחו להקים קואליציה.

הדבר מודגם באחת מהבעיות שהוזכרו, משבר אי־השוויון. הודות לקטר ההיי־טק שלה, כלכלת ישראל כנראה תתמודד היטב עם משבר הקורונה. אבל "כלכלת ישראל" זו הכללה המסתירה מאחוריה ציבור מפוצל לאלה שההיי־טק מיטיב איתם ואלה שהוא משאיר מאחור. האם אנחנו משלימים עם אי־שוויון חברתי שיחריף מאוד? האם נכון, למשל, להשליך לפח את התעשייה הלא־הייטקית, כמו שמדינת ישראל עושה? הרי כמו שבארה"ב התמרדו "הבזויים", כהגדרת הילרי קלינטון למצביעי טראמפ, כך יקרה גם פה.

למפלגות ה"שמאל" אין מה לומר בשאלות כאלה. גם לא לבנט או לסער. על לפיד חבל לבזבז מילים. "תוכנית סינגפור" של בנט היא עליית מדרגה במהלך הניאו־ליברלי של נתניהו מ־2005-2003, שהוריד את הליכוד ל־12 מנדטים ב־2006. היא אינה במרכז מערכת הבחירות, קל וחומר לא השלכותיה החברתיות החמורות. המעמדות הנמוכים בישראל אינם מעניינים איש מיורשיו היומרניים של נתניהו. וזו רק דוגמה חשובה אחת לנזק החמור שנגרם לנו עקב דרדור הפוליטיקה הישראלית לכדי מלחמת שוורים כוחנית.