במאה החמישית לפני הספירה, ציווה עזרא הסופר את מעט גולי בבל ששבו ארצה לגרש את נשותיהם הנוכריות. על פי ביקורת המקרא, באותו הזמן, אולי כביקורת, נכתבה מגילת רות המתארת את מוצאו של דוד המלך, אבי האומה, כצאצא גרים. ולא סתם גרים - מואבים, שאינם רשאים לפי התורה לבוא בקהל ישראל לעולם.
רות המואבייה השאירה חותם אדיר על העם היהודי. גם עזרא. במקביל, עם הארץ השומרוני, חלקם בוודאות שרידי ממלכת ישראל, מבקשים לקחת חלק בבניין המקדש ונדחים, בגלל הגיור הקלוקל שעברו.
בימי התנאים, התפתחה בעולם הרומאי תנועת גיור מאסיבית, "יראי ה'". את הדיה של התנועה אפשר לקרוא במחלוקת מפורסמת של הלל ושמאי, על קבלת גרים בעלי מניע פגום. גר שרוצה ללמוד תורה שבכתב בלבד, גר שרוצה להיות הכהן הגדול, ואפילו גר שרוצה ללמוד את התורה כולה על רגל אחת. שמאי נגד, הלל בעד. שלא תטעו, הלל לא מוכן לאפשר להם לזנוח את ההלכה - הוא רק מעצב להם דרך מותאמת, שתוביל אותם לחיק היהדות. הלכה כבית הלל.
אם אתם מחפשים בערך באותה התקופה גיור קל יותר, דברו עם יוחנן הורקנוס הראשון. הוא כובש את אדום ומגייר את כל האוכלוסייה שלה. בכוח. התוצאה: אחד מצאצאי גרי האדומים, הורדוס, שמשמיד את האליטה היהודית, הצדוקית והפרושית כאחד ומחסל את בית חשמונאי, על בניו ואשתו. טראומה לאומית שתשפיע למשך דורות על יחסה החשדני של היהדות לזרים.
הנוצרים הראשונים רואים את עצמם כיהודים לכל דבר. כפי שישו הורה, הם כל כך מקפידים עד שצריך לתקן ברכה מסוימת בתפילת עמידה כנגדם: "ברכת המינים". הפרושים נלחמים בכל הכוח כדי להוציא את הנוצרים מבתי הכנסת ואפילו מהבית - בגרסה המוקדמת של מדרש ארבעת הבנים המפורסם מההגדה, הבן הרשע הוא נוצרי, והתגובה אליו: "אילו היה אותו האיש במצרים לא היה ראוי להיגאל משם לעולם".
קדימה למאה השמינית. ענן בן דוד יוצר את הזרם הקראי. היחס בין הזרם הזה, שבמאה התשיעית והעשירית מנה 40 אחוזים מהעם היהודי, לבין היהדות הרבנית, היה כמובן שנוי במחלוקת. בזמן שהרמב"ם החשיב אותם כתינוקות שנשבו, קיווה לחזרתם בתשובה וציווה להתייחס אליהם בסובלנות, הרמ"א ופוסקים אחרים אסרו על חתונה איתם. הזרם הרפורמי הוא לא הראשון בהיסטוריה שסביב מעמדו מתעוררות שאלות תיאולוגיות. וסוגיית מיהו יהודי נותרה חמקמקה ונפיצה.
"על מה שעליו לא ניתן לדבר, על אודותיו יש לשתוק". הסעיף השביעי והמפורסם ביותר במאמר לוגי־פילוסופי של ויטגנשטיין, הוא לא רק דרך להבחנה בין פילוסופיה ומדע, אלא כלל מועיל שכדאי לאמץ לחיים, ובפרט לפוליטיקה. אמנם כמו כל כלל מקיף לחיים, אנחנו נוהגים להפר אותו באופן קבוע, שוב ושוב, כמעט מהרגע שנוסח.
גם אם קשה למדוד, נדמה לי שפסיקת בג"ץ השבוע שברה שיא. הפרה בוטה של חוק שבע של ויטגנשטיין.
יום שני אחר הצהריים הופיעה הפסיקה, דאוס אקס מכינה, האל מתוך המכונה, בום. שלושה שבועות לפני הבחירות.
צצה ה־שאלה בה"א הידיעה, מיהו יהודי או ליתר דיוק מיהו יהודי לצורכי חוק השבות, חוק ההגירה שלנו.
פסיקת בג"ץ הלמה במערכת בחירות שעד אותו רגע, סבבה כפי שסבבה בשלושת הסבבים הקודמים רק סביב ביבי כן או לא. שחקן חדש־ישן בזירה, דת ומדינה.
לכאורה, לבג"ץ לא נותרה ברירה. 15 שנה מתחנן בג"ץ בפני הממשלה והכנסת שיחוקקו חוק גיור, ו־15 שנה הממשלה והכנסת בורחות מהכרעה. כעת הוא פוסק במקום הריבון. כל גיורי הזרמים שווים בישראל לחוק השבות.
במשך כל השנים, הבינו הממשלות שכל קביעה בחקיקה תוביל למשבר - פנימי, או מול יהדות התפוצות. אבל שופטי העליון, ביהירות חסרת התחשבות במציאות, עשו מעשה אלכסנדר ופתרו את הקשר הגורדי של פולמוס הגיור באבחת חרב.
יהושע ברלין דיבר על הקיפוד שמבין הרבה בדבר אחד, ועל השועל, שמבין קצת בכל הדברים. הוא כנראה לא נתקל מעולם בעליונים שלנו, שיודעים הכל על הכל. לרוע המזל, דווקא בתחום שאליו הם פולשים שוב ושוב - פוליטיקה - הם פחות בקיאים.
מהי הפוליטיקה? היא בוודאי לא עונה תשובות מופשטות ומוחלטות של אמת. היא מעדיפה סדר על פני צדק, ואת היעיל על פני היפה. המשפט הוא אולי מדע, אבל הפוליטיקה היא אמנות, מעשה יצירה. ניהול החברה לא מבקש אמיתות מופשטות, אלא פתרונות יצירתיים. קחו דוגמה היסטורית. ב־1789 נכתבו שני מסמכים מכוננים. המהפכנים הצרפתים, שרובם היו משפטנים, כתבו מגילת זכויות אדם חגיגית, מלאת אמיתות מוחלטות וזכויות טבעיות. הפוליטיקאים שמעבר לאוקיינוס כתבו חוקה שבנתה מוסדות, ייצרה שיטת ממשל מורכבת, שמאזנת בין מדינות לפדרציה, בין זכויות האזרח לריבונות השלטון, בין הנכון לפרגמטי. בזמן שהחוקה האמריקנית הפכה את ארה"ב לנושאת דגל החירות, הגיליוטינה ערפה למגילת הזכויות את הראש.
יש שאלות פוליטיות ללא תשובה. יש מצבים פוליטיים שהניסיון לפתור אותם ייצר יותר נזק מתועלת. כעת כבר ברור שפסיקת בג"ץ מעוררת שדים מוכרים, מייצרת עוד שנאה ופילוג בין ה"יהודים" ל"ישראלים". האם הפסיקה תועיל לקהילה הרפורמית שמתמודדת עם התבוללות? מסופקני.
ערב בחירות גורליות, שקורעות את המדינה, שופטי העליון החליטו לפתור שאלה תיאולוגית שמערערת את העם היהודי מימי חלדו. אמנם לדברי הנשיאה חיות, "מדובר בשאלה אזרחית־ציבורית ולא בשאלה דתית" אבל זו במחילה היתממות. חוק השבות עמוס משמעות דתית. הוא ההצדקה ליתרון הדמוגרפי הקבוע של היהודים. להכניס ידיים לכאוס השקפתי ולהכריח את הריבון להכין טבלת אקסל לסוגיה בת 3,000 שנה בלי לשקול את ההשלכות זה חוסר אחריות.
לאורך השנים, בג"ץ מגבה את המדינה בשלילת זכות לתפילת יהודים על הר הבית. הפסיקה העקבית של ביהמ"ש היא שעומדת ליהודים זכות התפילה בהר אך מצד שני לא מדובר בזכות מוחלטת וניתן לפגוע בה בשל שיקולי ביטחון. לאחרונה כתב השופט מינץ: "חרף כאבם של העותרים וחוסר הנחת מהמצב שבו נפגעות זכויותיהם של אלו המבקשים להתפלל בהר הבית, אין מנוס מדחיית העתירה... מדובר בנושא המצוי בליבת שיקול הדעת של הרשות המבצעת בענייני מדיניות פנים, חוץ וביטחון אשר בית משפט זה ימעט, אם בכלל, להתערב בהם".
