הנגב מונשם ומורדם

באחד מימות החורף ב־2012 חרב עולמו של שמעון מלכה, תושב באר שבע, בן 44, נשוי ואב לארבעה. כשהמתין מחוץ למונית שלו, הגיח צעיר בדואי, התיישב על כיסא הנהג ושם גז. באינסטינקט של רגע נתלה שמעון על חלון המונית, אך הנהג לא הרפה. אחרי כ־80 מטרים של נסיעה תוך מאבק, הטיח השודד את שמעון, וזה נפצע אנושות. כחודש וחצי היה שמעון מורדם ומונשם.הוא התאושש, אך האירוע פגע קשות בילדיו, בפרנסתו ובזוגיות שלו. עד היום הוא סובל מטראומה. 

המקרה של שמעון הוא חלק מתופעה רחבה: ההפקרות הרווחת בקרב צעירי המגזר הבדואי, המתבטאת בגניבות מבסיסי צה"ל, בהתנהגות פראית בכבישים, בעבירות רכוש, בפרוטקשן, בבנייה בלתי חוקית ובאחרונה במעשה אונס. בימין מפנים אצבע מאשימה לעבר גורמי האכיפה, ובעיקר לרפיסות ולחוסר המשילות. בשמאל דוחים הסבר זה בטענה כי אינו מטפל אלא בסימפטומים ולא בשורשי הבעיה, הנעוצים בתנאי השוליות, בתת־הקצאה של משאבים ובנחיתות פוליטית וחברתית - תנאים שבאופן טבעי מובילים צעירים ליציאה ממעגל החיים הנורמטיבי. 

אלו ואלו טועים. אבל הטעות הגסה והמקוממת, שמצד עצמה מעודדת התפשטות הבעיה, היא זו המטילה את האחריות על התנאים ועל מי שיוצר אותם - קרי השלטון והמדיניות, ולא על העבריין. סוכן הפצה מרכזי של ההסבר והשיח הללו, המטפח תודעת קורבנות, נמצא בלב ליבה של באר שבע - באוניברסיטה המקומית שמחלקות מסוימות בה הפכו מוקדים להפצת מסרים החותרים תחת הלגיטימיות של הממסד. השיח שהם מובילים מקבל רוח גבית מתרבות הפוליטיקלי קורקט, המביאה עימה נדוניה בדמות מפעל הסבה לשוני המשתק ומצמית כל ביקורת כנגד מפירי חוק ועבריינים: לא הבדואים גונבים אלא "צעירים"; הבנייה הבלתי חוקית היא "בלתי פורמלית"; תופעת הפוליגמיה במגזר (שלה השלכות שליליות על התפתחות הנוער) לא נובעת מהתרבות הבדואית, אלא מחוסר האכיפה של המדינה "שמאפשרת זאת". באגף הרדיקלי מטיפים כנגד הממסד, כלומר מתייגים את השוטרים והשופטים כחלק מהבעיה ולא מהפתרון. בכלל, לפי גישה זו, עומק העבריינות עומד ביחס ישר לעומק הדיכוי. ושמעון? מה נאמר ומה נדבר, הוא בעצם אשם פסיבי. כן, הקורבן אשם.

נכון, לא רבים קונים את הסחורה, אבל הסטודנטים הבדואים הבאים בשערי האוניברסיטה, כלומר המנהיגים לעתיד, מוזנים בכפייה בשיח מורעל זה. מוריהם, המתמחים בהענקת התואר "קורבן לשם כבוד", מעניקים פטור גורף מאחריות לכל קבוצות "השוליים" ותעודות הוקרה ("סטודנט ביקורתי") לכל מי שיפנים את התיאוריה. 

השיח הזה מחבל באופן עמוק בתשתית החוק והסדר יותר מכל מנגנון מדינתי, שכן המלומדים המפיצים את התיאוריה באצטלה אקדמית, מכשירים מעצבי מדיניות, עובדים סוציאליים ומחנכים, וברגע שמחלחלת ההכרה שהחולי החברתי אינו אלא תוצר של מסכנות־נחשלות־מוחלשות, הרי כל התנגדות והפרת הסדר מצד "המדוכאים" ניתנות להבנה, או נסלחות. מה יושב באופן עמוק בראשה של אותה שופטת ששחררה את הבדואי שפרץ לבסיס נבטים? מה יושב בראשו של אותו צעיר בדואי המתנגד באלימות להסדרת קרקעות? מה מתחולל בראשו של קצין משטרה שמהסס להפעיל כוח כנגד צעיר בדואי שפרץ לבית באישון לילה? המבוכה־גמגום מקעקעים את תחזוקת הביטחון במרחב הציבורי, וזו בתורה מחבלת בתוכניות הפיתוח של המדינה: איזה צעיר יבנה את חייו בנגב ביודעו כי ברגע שהוא עולה לכביש חייו תלויים על בלימה?  

אמת, יש צורך בפתרון רב־מערכתי הכולל לא רק החמרת הענישה, אלא גם השקעות ענק בפרויקטים שיעניקו אופק ותקווה לצעירי המגזר, בין השאר בדמות הנגשת השכלה גבוהה. אבל כל זמן שבצמרת האזרחית־אינטלקטואלית יתעקשו להסיר אחריות מהקהילה, נמשיך להיות נתונים בלופ אינסופי. הנגב ימשיך להיות מורדם ומונשם: "מונשם" על ידי הצהרות ותוכניות פיתוח, "מורדם" על ידי חידלון וטיפשות.