לפני שבועיים צפיתי בראיון שערך קלמן ליבסקינד עם תת־אלוף (מיל') גיורא ענבר. הכל היה שם: העיצורים הננהמים בבס־בריטון, החיריק שהודח לצמיתות על ידי הצירי והארטיקולציה הכללית שעליה הוטל משטר צבאי. כאילו היה זה אחד ממערכוני "החמישייה הקאמרית" שנפסלו בעילת משחק מוגזם.
במשך שנים התנהלו החברה הישראלית וגנרליה על פי הסכם לא כתוב. הקצינים נתנו לעם ישראל את מיטב שנותיהם ועוז רוחם, ואנחנו שמרנו להם מושבים בשורה הראשונה של האתוס הציוני. זה היה הדיל, שהיה ראוי ומחמם לב. זה היה שיווי המשקל עד שהופר.
שני טעמים אני מוצא לזכות היתר שהלשעברים לוקחים לעצמם. הראשון הוא ניסיונם רב השנים והיכרותם המעמיקה את השטח. אני האחרון שיזלזל בחוכמתם, אבל רק הערה: כשמינינו אותם לתפקידיהם, נתנו להם הרשאה לטעות. אני מאמין בכל ליבי שכל מעשיהם היו לטובת עם ישראל, אבל יש לזכור שלצד ניצחונות מזהירים שהשאירו את העולם שמוט לסת, אותם גנרלים הביאו את מדינת ישראל אל עברי פי פחת יותר מפעם אחת, בין שמתוקף מזל רע ובין שעקב רשלנות או הערכה שגויה של המציאות.
הטעם השני המצדיק את תביעתם של הגנרלים להכרה במשקלם הסגולי העודף הוא מערכת היחסים האינטימית שלהם עם ערכי הציונות. מאחר שהם אלה שעשו ונלחמו ואיבדו, אז לפחות שיהיה כאן שקט בזמן שהם מדברים. מקומות שמורים בשורה הראשונה כבר לא משקפים נאמנה את חשיבותם, ועכשיו הם רומזים למי מותר ולמי אסור לדבר.
את החשבון הגועלי הבא לא הייתי מעלה בדעתי לערוך אלמלא הם עצמם ביקשו לפתוח מחדש את החוזה בינינו. ערך המניות שהם מחזיקים במפעל הציוני שווה בדיוק לערך המניות שלי, ובתור מי שמשלם להם את המשכורת אני רוצה להעלות טיעון־נגדי, והטיעון אומר שכבר שילמנו לכם. אני מתכוון לתשלום בכסף. איש לא "שלח" אתכם, הלכתם בעצמכם. על כל יום שירות אנחנו, משלמי המסים, שילמנו לכם משכורות מפנקות. שחררנו אתכם לגמלאות בגיל מגוחך ואת אהבתנו הכנה והאמיתית גילמנו בפנסיה תקציבית ושמנמנה, לתפארת מדינת ישראל.
כל עוד הם נקטו עמדה פוליטית בשם דאגה אנדמית וחמורת סבר לגורל ישראל, עוד שתקתי בצייתנות. אבל כשגיורא ענבר ופלוגת מצביאים החלו מנהלים את הקרב האחרון של השמאל על אחוז החסימה, הבנתי שהם הפכו את עצמם מלוחמים לרוכלים, ממירים את אסימוני תהילתם בהון פוליטי.
הבעיה היא שהאסימונים האלה לא שלהם לסחור בהם, הם שלי.
במקום שבו אני גדלתי, מלח הארץ היה שתקן. הוא היה בסיירת, את זה כולם ידעו, אבל חוץ מזה כלום. את עלילות הגבורה שלו לא סיפר לאיש, ואהבת המולדת הביכה אותו כמו נשיקה רטובה מאמא. גנרל יקר, בוא נחזור לסידור הישן. אנחנו נאהב אותך כי מגיע לך ונמשיך לגמול על השירות בשמחה כפי שהיה תמיד. אתה רק תיזכר שדעתך לא טובה מדעתו של כל אזרח אחר, ולא תטעה לחשוב שמישהו חייב לך משהו מעבר למה שכבר ניתן.
מהבחינה הזאת, המפקד, אנחנו פיטים.
X
