אחד מגדולי החלוצים בישראל ובמכבי ת"א, רפי לוי, הובא היום (חמישי) למנוחות בגיל 83. לוי היה כוכב הקבוצה ונבחרת ישראל, ומי שהבקיע פעמיים בנצחון המיתולוגי של ישראל על יוגוסלביה בבלגרד, בטורניר הקדם אולימפי של 1960, בשנים שיוגוסלביה היתה בסדר גודל של ספרד או צרפת של היום, למשל.
לוי הבקיע 86 שערים ב-132 הופעות במכבי ת"א, זכה בשתי אליפויות (1955/6 ו-1957/8) ובשלושה גביעים (1954/5, 1957/8 ו-1958/9). בעונה שהסתיימה ב-1958 כבש 14 שערים וסיים כמלך השערים של הליגה. וגם בעונה שלאחר מכן הבקיע הכי הרבה גולים בליגה - 19. בנבחרת ישראל שיחק 17 פעמים והבקיע 11 שערים, ממוצע נדיר ושמור לטובים ביותר. הופעת הבכורה שלו בקבוצה הבוגרת היתה עוד לפני שהיה בן 17.
לפני 3 שנים, בשנת ה-70 למדינת ישראל יצא הספר "100 הגדולים בכדורגל הישראלי", ולוי נבחר להיות אחד מאותם גדולים. בגלל מצבו הבריאותי הרופף כבר אז נאלצנו לוותר על צילום שלו בסטודיו של אילן בשור, אבל האמן-צייר מילי ברזילאי אייר אותו.
הסיפור שנכתב על רפי לוי בספר "100 הגדולים בכדורגל הישראלי":
מה רב היה צערו של ג'רי בית הלוי, המאמן האגדי של מכבי ת"א, הווינס לומברדי של המועדון המעוטר, כשעמד מול שחקניו בבית ההארחה ברעננה, שעתיים לפני המשחק ביפו מול הפועל ת"א. משחק על אליפות, ורפי לוי לא עמד לרשותו. בן 18 בלבד היה רפי לוי כשפרץ את תקרת הזכוכית, וגם את חומת הסיכויים להשתייך לחמישיית ההתקפה הקטלנית של הצהובים.
זה התחיל כשהחליף את שייע גלזר האגדי כמעט חצי עונה, והסתיים כשלקח את מקומו של יוסל'ה מירמוביץ' האלמותי בשלהי אותה עונה. ג'רי בית הלוי אמר אז בשיחות סגורות את כל מה שנחשב עד אז לחילול הקודש – "שייע הוא שחקן עצום, יוסל'ה הוא התבונה בטיבה, אבל רפי יותר עצום ויותר חכם. לרפי לוי יש מהכל".
היתה שם חמישייה מנצחת, ארבעה אשכנזים מהצפון הישן מחוזקים בסלוניקאי, מועדון סגור שהתגבש בימי התום של הקבוצה מכבי מיכל ב'. רפי היה ה"שווארצע" מחולון, שאת שמה עוד הגו בשורוק ולא בחולם.
ואז הגיע הדרבי הזה, אירוע מיוחד במינו שהועיד מחזור הסיום. מכבי, ביתרון נקודה על הפועל, נסעה להתארח בביתם של האדומים – איצטדיון באסה. חיכו שם 12 אלף איש, יש הטוענים 15 אלף, ופחות אלף מהם היו תלויים על מפעל המים.
אלא שרפי שרק התגייס במחזור 'מאו מאו', נפל על מפקד אוהד הפועל ת"א, ובימים ההם, ימי שפוט השופטים, שקטה הארץ 40 שנה, ומפקדים הרשו לעצמם להתעמר בשחקני כדורגל. רפי לוי רותק, קורקע, ניטלה ממנו הזכות להיות שם, אלא שרפי לוי האדם היה כמו רפי לוי השחקן – ערס מהסוג שמכבי ת"א לא הכירה עד אז, שחקן שהיה במקום הנכון ובזמן הנכון.
רפי ברח מהבסיס, התייצב בחדר האסיפות בדיוק כשג'רי רשם על הלוח את ההרכב בלעדיו, קיבל את החולצה וכבש צמד שהביא למכבי את האליפות במגרש האדום. בסיום חיכו לו השוטרים הצבאיים שהסיעו אותו אחר כבוד לכלא.
כזה היה רפי – שחקן שעשה תמיד את מה שלא ציפו שמישהו יעשה. לקח את תפקיד החלוץ המרכזי מגלזר, הפך לחלוץ הנבחרת בשעותיה היפות ביותר, כבש צמד נגד יוגוסלביה, נגח ובעט מספריים, וירה מהרחבה ומחוץ לרחבה בשתי הרגליים.
ויום אחד בגיל 21 לקח את הרגליים ונסע לדרום אפריקה והשאיר את מכבי על גלזר – וחסרת כל. כי כזה היה רפי. אפילו את השער שמחק זכרונות שואה – השער ששיגר מקצה הרחבה לפינה הרחוקה במשחק הנבחרת מול פולין – אפילו את השער הזה הוא היה בטוח שלא כבש.
כי הכל היה בשבילו עניין של מה בכך. החיים, המשחק והתהילה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו