פורים. רגע לפני שאני מתחבר לבקבוק וויסקי ומקיים את מצוות היום, הרשו לי קצת לחפור.
כפי שהבחין המלח ישמעאל, המספר ב"מובי דיק", יש הבדל עצום בין תשלום לקבלת תשלום. "מעשה התשלום הוא אולי הקללה הלא נוחה ביותר שהביאו על ראשנו שני הגנבים בגן עדן. אך קבלת תשלום - מה דבר אשר ישווה לה?"
דומה הדבר אך הפוך גם בשתיית אלכוהול, הבדל עצום בין הסביאה לבין התשלום עליה. במארס 1993 התעוררתי בגיהינום, מרוח על הרצפה, מהרהר מאין נובעת תחושת הקרירות הלחה והנעימה על הלחי. ניסיתי להרים את הראש, אבל זו לא היתה אפשרות ריאלית. העולם הסתובב סביבי. זה היה הנגאובר שכותבים עליו שירים. הנגאובר שיש חיים לפניו ואחריו.
לא יכולתי לפתוח את העיניים. הפה שלי היה יותר יבש מהסהרה, למרות שמצצתי סוכרייה בעלת טעם אקזוטי. שכבתי על הרצפה והחזקתי חזק. וזה היה החלק הטוב. גרתי בניו יורק, ויצאנו, חברי א' ואני, לחגוג את פורים במסיבה של ישראלים בבר דלוח באיסט וילג'.
א' נטש אותי מהר ונבלע בזרועותיה של אירית ענקית בצבע גזר. יומיים אחר כך הוא חזר, רזה בארבעה קילו. אני, משום מה, במקום להכיר ריבה נאה - נקלעתי לוויכוח פוליטי, בטח זה נורא מפתיע אתכם. כיוון שהנוכחים עצבנו אותי, עשיתי כהמלצת המינגווי: "אדם אינטליגנטי צריך להיות שיכור לפעמים כדי לבלות את זמנו עם אווילים".
שתיתי כמו חזיר, ובשלב מסוים אני זוכר במעומעם שמישהו שהתווכחתי איתו שלף בקבוק סליבוביץ' ביתי ואמר שזה משקה שיפתח לי את הצ'קרות. והן נפתחו. למשקה היה טעם וריח של נוזל לפתיחת סתימות. הרגשתי שיורד לי דם מהלשון.
מנקודה זו אני לא זוכר מה קרה, חוץ מזה שהתעוררתי עם הראש בתוך נוזל קריר. אחרי שעה ארוכה הצלחתי להתרומם בקושי והבטתי סביב. לפתע הכתה בי ההכרה שהנוזל הקריר על הלחי שלי היה במקור חמים. אני בשירותים של הבר. ירקתי את הסוכרייה. איכס, נפטלין.
זחלתי לדלת. היא היתה נעולה. נעמדתי מתחת לצוהר הקטן וצווחתי הצילו ככרוכיה. עברו שעתיים עד שאיזה עובר אורח הזעיק את בעל הבית לשחרר אותי. הוא לא היה סימפטי. איך אומרים, יש ימים שאתה הכלב ויש ימים שאתה העץ. זה היה בוודאות היום של העץ.
בפורים מצוות היום להשתכר. ההלכה מבוססת על אמירה של האמורא רבא במסכת מגילה בתלמוד הבבלי (דף ז' עמ' ב') "אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (חייב אדם להתבסם בפורים עד שלא יידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי).
מייד אחר כך מופיע סיפור מוזר על שני אמוראים אחרים, רבה ור' זירא שקיימו סעודת פורים ביחד, השתכרו ואז רבה שחט את ר' זירא ולמחרת התפלל עליו והחיה אותו. אחר כל זאת, רבה אמר לר' זירא שבשנה הבאה יבוא אליו כבודו ושוב יסעדו יחד סעודת פורים. ענה לו ר' זירא המבועת - לא בכל שעה ושעה מתרחש נס.
פרשני הגמרא נחלקו כיצד יש להבין את היחס בין מימרת רבא המחייבת שתייה בפורים עד כדי שכרות, לבין הסיפור על אודות רבה ורבי זירא, שממנו עולה ביקורת על שכרות. חלק מהפוסקים ביקשו לסייג, וראו בסיפור על רבה ור' זירא אפקט מצנן על דרישת השכרות; אבל רוב הפוסקים סברו שדברי רבא קובעים, וחובה לשתות בפורים לשוכרה. להתחרע. לכן הקסבה במאה שערים אחרי סעודת פורים נראית כמו ציור של פיטר ברויגל הבן.
יש שיאמרו כי המצווה לשתות עד דלא ידע היא פיסת אמת במציאות מודחקת. השטויות ששיכור מלהג הן המחשבות של הפיכח. אולם לדעת רוב הפרשנים יש יותר מכך. מה טעם מצאו חז"ל לקבוע את מצוות השכרות, שהרי אין לך אומה רחוקה יותר מסיאוב שיכורים מאשר האומה העברית. אנו לא אירים או רוסים, שותים קצת יין מתוק לקידוש וחוטפים חמרמורת וטחורים.
לשכרות פורים טעם וסיבה מהותיים יותר מאשר שמחה והתפרקות. השכרות היא ביטוי והגשמה למאיסה בשליטה עצמית. בשכרות יש לעג לשלטון בשר ודם, שהרי המגילה עצמה היא פרודיה על מלכות ארצית. השכרות בפורים אינה חופש ופורקן, אלא חירות והכרה שאין לאדם שליטה במעשיו, אלא הוא פועל בתוך עולם הנשלט בחוקים שאין לו עליהם שליטה. לא ה"פור" הפרסי, לא הגורל, אלא יד הבורא הנעלמה הפועלת בנסתר.
קיצור שולחן ערוך מציג את טעמי המצווה כך: "כיוון שכל הנס היה על ידי היין: ושתי נטרדה במשתה היין ובאה אסתר במקומה, וכן עניין המן ומפלתו היה על ידי יין, לכן חייבו רבותינו להשתכר ביין, ואמרו 'חייב אנש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".
אסתר נלקחת בכוח לחצר המלך, מרדכי המודאג מנתח את מצב הביש ודורש ממנה שלא תגלה את זהותה. כאשר מתבררת תוכנית המן, מבין מרדכי נוכח התנהלות החצר הפרסית, דהיינו יין ונשים, כי הדרך היחידה לסכל את תוכניתו השטנית של המן היא באמצעות אסתר. הסוכנת השתולה. מאטה הארי של העם היהודי. כוחה הוא הכוח הנשי, תבונתה היא תבונתה הנצחית של האישה.
בתחילה, אסתר חוששת, היא מתחמקת, אך לבסוף היא מתעשתת ומבינה את מקומה בהיסטוריה היהודית וגם את חשיבות היין כאמצעי מיקרו טקטי.
אסתר מזמינה את המלך ואת המן למשתה, ושם, תחת אדי האלכוהול, היא שבה ומזמינה את השניים למשתה נוסף. קנאתו של אחשוורוש ודאי התעוררה. מדוע מבקשת אסתר גם את חברתו של המן? במשתה הנוסף, מגלה אסתר את מוצאה ומצביעה על המן כמי שמבקש להשמיד אותה ואת בני עמה.
המלך השיכור קם בזעם אל הגינה, המן המבוהל נופל על מיטתה כדי להתחנן על נפשו. ואז, כמו בקומדיית טעויות קלאסית, המלך חוזר להרמון ומוצא את המן בתנוחה כמעט אינטימית לצד המלכה על המיטה.
חמתו בוערת בו להשחית - "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית..." הוא זועק. הנה כך, מבשילים החשדות ששתלה אסתר במערכה הקודמת. המן הסתבך. ואז, 2,000 שנה לפני האקדח של צ'כוב, נכנס השר חרבונה ומצביע על העץ אשר הכין המן למרדכי. לחיים.
