היכן שביקרה האלימות פעם אחת, היא תימצא תמיד. גם אם לא באופן פיזי - זה באוויר. מי שנגע בך פעם לרעה יעורר בך אימה לעד, הרי מה שקרה יוכל לחזור על עצמו, גם כשהאיש האלים כבר אינו מאיים לכאורה. ולכן כל מי שטען השבוע כי "יש התיישנות" על מה שקרה לגליה עוז - שווא ידבר. מספיק לקרוא את הספרים של אבא שלה כדי להבין שלא מדובר בפצעים שיכולים להגליד אי פעם. הסופר הרי עבר ילדות קשה - דפדפו ב"מיכאל שלי", קראו בין השורות ב"הבשורה על פי יהודה", הפנימו את "סיפור על אהבה וחושך", השתתפו בצערו והתפעלו מלשונו הספרותית. על עבירות יש התיישנות, קחו ליד קובץ דיני עונשין, דפדפו והתפעלו מלשון החוק. או לא. "האדם הסביר", כפי שאוהב החוק להתבטא, מותח קו בין הסבל שחווה בילדותו לבין האחריות שהוא נוטל על עצמו בבגרותו. אך לא תמיד האחריות מצליחה לברוא לעצמה מילים.
על מגילת אסתר שמככבת בסוף השבוע הזה, אין התיישנות. מדובר בנס נצחי, שגם נשים חייבות להרהר בו וכנראה עושות את זה טוב יותר כשהן לא מוכרחות. נציגת העם היהודי הקריבה את מיטב שנותיה ויצאה לשליחות בארמון העוין, הצליחה להיכנס בתחכום לשטח אש ולנצח שם בבחירות. "אם החרש תחרישי בעת הזאת" איים עליה דוד שלה כשהיא התלבטה אם לרוץ עם רשימה, "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". איום מודרני, שאומר לאישה שלא תעז לשתוק. מוזר בהתחשב בכך שגם כיום העצה הכי פופולרית לנשים היא להיות יפה ולא לעורר מהומות, לשחות עם הזרם, לשמור בבטן את הטענות כי ממילא אף אחד לא מקשיב ולא מתקן עוולות.
אפילו בימינו, להתלונן על אלימות כלפייך או כלפי אחרים נחשב מעשה אמיץ. קל וחומר לפני ארבעים שנה. בודאי אם אבא שלך מפורסם, בעל מעמד של נביא, ראש וראשון ליפי הבלורית והנפש. מספיק שהמשפחה יודעת את האמת, לא חבל שגם בחוץ יידעו? וזה יכול באותה מידה להיות סיפורה של משפחה אחרת, אצולת רוח ימנית או דתית שעברה אותו דבר באותן שנים. אז מה? בני אדם הם בסך הכל בני אדם, לפעמים זה הרבה ולפעמים זה מעט. כאשר הם כותבים ספרים ומתקשטים בעברית מליצית זה המון; כאשר הם מתעללים בבני המשפחה שלהם במקביל - מוטב היה שלא יכתבו מילה. בערוצי התקשורת המרכזיים, לרבות בעיתונות שקידשה את השקפותיו של עוז עוד בימיו, נהגו ביושר ראוי להצדעה, ולא סינגרו על המשיח לשעבר, אלא חיבקו את הצער.
מעניין כמה זמן ייקח עד שבמחלקה לאנתרופולוגיה של התקשורת (BA רב־תחומי) תצא עבודת סמינר בנושא "משיחי שקר בראי התקשורת הישראלית: עיון משווה בסיקור פרשיית הרב אלון מול גילוי עמוס עוז", אשר תבדוק את גובה השמחה לאיד בעיתונות המגזרית מול היקף הסיקור בעיתונות שהעריצה כל אחד מן האישים. יש לי תחושה שהשמאל יצא הפעם ממש בסדר.
הפחד מאלימות שולל מאיתנו את האומץ לדבר, לפעמים לכל החיים. אסתר חשבה להחריש מול האלימות של המן שעשה כרצונו בקואליציית אחשוורוש, אבל כשמרדכי הקניט אותה שאסור להחריש כי שקט הוא רפש, היא הבינה שלא רק על החיים שלה היא מהמרת פה אלא על חיי כולנו, ויצאה למלחמה מסוכנת. כשאנחנו שותקות מול אלימות כלפינו או כלפי הילדים שלנו, אנחנו מסכנות גם את הדורות הבאים. הלקח מהשבוע הזה? לא לשתוק. תספרו אחרי שנים כדי שאתם והחברה לא תחיו בשקר, תספרו בזמן אמת כדי להציל את החברה רגע לפני שמתרגש אסון. תהיו גליה. תהיו אסתר. טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
