האם היתה זו תמימות? או אולי רשע? או רק איוולת והתנשאות? שבעים שנה חלפו מאז המאורעות שהתקבצו יחדיו תחת השם ״פרשת חטיפת ילדי תימן״. שלל אירועים ופרשות היעלמויות בלתי מוסברות או תמוהות של ילדים רכים, ברובם בני עולי תימן, אך גם של יוצאי הבלקן, המזרח, צפון אפריקה ואפילו ילדים של יוצאי אירופה. ובכולם אותו מרכיב של ספק שאינו מרפה - מה עלה בגורל הילד הנעדר.
בין שמתו או נחטפו באישון יום לאימוץ אצל זוגות חשוכי ילדים, בארץ או בחו״ל, בין שנמסרו לניסויים רפואיים מחרידים או מתו מות ילדים חרישי בארץ חדשה. את כאב ההיעדר לא ימלא דבר. את צער ההורים השכולים שום דבר לא יפצה. בפרשנותו לספר משלי, כתב ר׳ דוד אלטשולר (מצודת דוד) ש״אין שמחה כהתרת ספקות״, ומתוך כך נקרע הלב מהתובנה הנרמזת בתוך פרשנותו - אין עצב כעצב הספקות.
איך אפשר לכמת מחיר ימים חסרי מנוחה וספק מנקר? מחיר אלפי לילות דאגה שכל הורה חווה ממילא, בצירוף ייסורים המאכלים את הנפש, וספק התהייה האם יכלו לעשות משהו כדי שלא יקרה הנורא מכל, אשר לרוע מזלם - אכן קרה.
שלוש ועדות ממלכתיות ניסו לרדת לשורשי הבּוּקָה וּמְבֻלָּקָה של הפרשה ולא הצליחו להביא מזור או פתרון. הוועדות קבעו שגם אם נפלו פגמים בהתנהלות הגורמים האחראים, הרי רובם המכריע של הילדים נפטרו ולא נמצאו הוכחות חותכות שנחטפו או כי מדובר בשיטה ובחטיפה ממסדית.
מאז אמצע שנות התשעים חרגה פרשת חטיפות הילדים משלל הקונפליקטים שליוו את שחר הקמת המדינה והפכה לסמל ודגל. הרבה מכך בשל המאבק הבלתי מתפשר שניהלו עוזי משולם וחסידיו ברצונם לחתור אל מאורעת המקרה ולתת לפרשה תהודה נוכחת בתודעה הציבורית.
משולם וחסידיו לקחו את הפרשה עד קצה החוק אך למצער גם מעבר לו. ב־1994 התבצרו משולם וחסידיו במתחם ביתו ביהוד. למרות הבטחת משטרת ישראל שאם משולם ייפגש לדבר עימם הוא לא ייעצר, זה אכן קרה.
מאוחר יותר פרצו השוטרים אל הבית וירו למוות בשלמה אסולין, בן 19, אחד מחסידיו של משולם, ששילם על אמונתו בחייו. משולם וחסידיו נידונו לשנים בכלא עקב הרשעתם בקשירת קשר לביצוע פשע, הפרעה לשוטרים במילוי תפקידם, ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה, איומים, סיכון חיי אדם במזיד וייצור נשק שלא כדין. אך אם מישהו שם למעלה חשב שאת הפצע ניתן לאסור בין כותלי הכלא והמחאה תושתק, הוא טעה טעות טקטית חמורה.
"ההיסטוריה נכתבת בידי מנצחים", היא אמירה שלטעמי פג תוקפה יחד עם המאה העשרים. בעידן של תקשורת לא ממוסדת, בחיבורי הארשת החברתית והתבצרות במצודות האמת הפרטית ותזונת החדשווא, ניתן לאמר שכיום ההיסטוריה נכתבת בידי כל מקלדותיה ורגשותיה. בדיעבד, מאסרו של משולם היה ניצוץ שהבעיר אש גדולה והפך את הפרשה מעוד פרשה, לקונפליקט־ליבה מהותי של מדינת ישראל.
לאורך השנים, הטעות הגדולה ביותר שעשתה המדינה היתה סגירת הארכיונים של התקופה מאחורי בריח. כפי שמבין כל בר דעת, כשמסתירים, כנראה יש דבר שלא רוצים שיגלו. כשאין ודאות עובדתית, נכנסת פרשנות היסטורית, שלא לומר היסטרית ובעיקר נרטיבית.
כחלק ממאבקם של אנשי עמותת עמר״ם, ״אחים וקיימים״, ו״ילדי תימן בישראל״, נפתחו בסוף 2016 חלק מהארכיונים. חשיפתם רק הראתה כמה רחוקה האמת מהשגתה, שכן שני הצדדים נברו במסמכים והצהירו על עצמם כמנצחים. הוויכוח בין אלו הבטוחים שמדובר במזימה ממסדית ושיטתית לעומת אלו שטוענים שלא היתה חטיפה מאורגנת, לא רק שלא דעך אלא עלה והתלהט בכוח גדול ומכלה אף יותר.
מי שמאמין לסיפורים המשפחתיים, ימצא בכל צו גיוס שנשלח, או אי־בהירות ביורוקרטית, דפוס והוכחה שהממסד ידע ואולי אף עודד, ושתק כהודאה בחלקו במעל. ומצד שני, מי שמבקש את המציאות דרך שובל מסמכים כתובים וילדים שבגרו בבתי אחרים, יביט בסיפורי ההורים קורעי הלב ויפטור אותם כאשליה המונית ותו לא.
בשלב זה קשה להאמין שתתגלה פיסת אמת מרשיעה שתוכל להטות את הוויכוח הזה לכאן או לכאן. פרשת חטיפת הילדים הפכה למגנט שחור שמשך אליו בלהט ים־תיכוני כל מדון ומריבה, תחושת עוול ותסכול, אינספור חששות ורדיפה.
עם השנים העיסוק בפרשה חרג מחקר האמת והפך לאחד מעיקרי האמונה הקובע לאיזה צד של הישראליות אתה. אני מכיר אנשים שלא מדברים אחד עם השני בהווה בשל אירועים שהתרחשו או לא לפני שבעים שנה. ההתנצחות הבלתי פוסקת הגביהה את חומות המחנות והגבירה את השנאה. בסבך מבוך החרבות של נרטיבים או עובדות, יש רק דבר אחד שנותר ודאי - תשובה ודאית כנראה שכבר לא תגיח מן העבר.
אולם בסופו של דבר תהייה על הפער בין נרטיבים לעובדות היא מותרות החיים והמתווכחים. הדבר היחיד שמסיים ויכוח עם חושך אי־הידיעה, הוא מגע אמת האור בעור, במקרה הטוב, ובמקרה הרע רק המוות משחרר משורה ומילה אחרונה.
פוליטיקאים רגילים לספוג ביקורת על עשייתם, שכן תפקידם הוא להחליט, וכל החלטה מייצרת ביקורת ״אבל״, ״וכך צריך היה״ ו״למה לא אחרת?״. אך פוליטיקאים הם גם אלו שבתום הדיונים צריכים לשבת על המדוכה הדוקרת ולקבל החלטה לאן תיטה המציאות מכאן והלאה. טוב גדול עשתה הממשלה הנוכחית כשהבינה שאת סבך העבר שום ועדה נוספת כבר לא תתיר. ושום התנצחות לא תביא מזור לליבות דואבים ומזדקנים. הזמן הוא ההורס הגדול, וכל יום שעובר מעלים את הזוכרים והזוכרות, ומגדל דורות חדשים על עיי עבר רעוע.
השבוע הכריז ראש ממשלת ישראל רשמית, כי הוא מעוניין לשים לפרשה סוף והבטיח שהמשפחות יקבלו הכרה מהמדינה, גם באמצעות פיצוי כספי. בנוסף הורה רה"מ לשר החינוך להכניס את הפרשה אל תוך ספרי הלימוד.
מדובר בצעד גדול וחשוב, שכן הוא מסמן את ההכרה הרשמית של מדינת ישראל בעוול שהיא עצמה עשתה. הפיצוי הכספי שיינתן למשפחות שילדיהן נחטפו, הוא כאין וכאפס מול מחיר הסבל והחיים השכולים שהם חוו, ועדיין מדובר במתן מענה לשתיים מתוך שלוש הנקודות שהעלו אנשי המאבק - הכרה, צדק וריפוי.
עתה, משהדברים נאמרו רשמית ומעליהם מתנוסס סמל מדינת ישראל, טוב יעשו כל אלו שנותרה בהם הגינות הבינה וייסוגו מעמדותיהם המבוצרות, יכו על חטא ויבקשו את סליחת המשפחות. אולם הקושי הגדול עוד עומד לפתח כל הצדדים האוחזים בפרשה כיום.
רק ריפוי פצעי פרשה כאובה זו יגרמו לה להיפרד סופית מספק ההווה ולחזור אל מקומה בוודאות העבר. אומרים שקו דק מפריד בין אהבה ושנאה, אולם הקו שמפריד בין צדק ונקמה דק ממנו, ומחציית קו מסוכן זה יש להימנע בכל מחיר. הן המתבצרים בצדקתם והן הטהרנים שרוצים יותר מהאפשר, יגלו שמי שמחפש אמת מוחלטת בעולם נרטיבי, לא ימצא. מי שאוטם את חלונותיו ובמקומם תולה את חלומותיו, מובטח לו שיגור בעולם סיוטיו לעד. מי שאינו מסוגל לשחרר את העבר לא יוכל לבנות את העתיד. ומי שמביט נכוחה ולא מסוגל לראות מציאות המכילה בתוכה הן אותו ואת מתנגדיו משכבר, כאחים ואחיות, נידון לחיות על צדקו בבדידות היכל המראות המהדהדות. טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
