הפיצוי למשפחות הוא קרן אור באפלה

יש לברך על החלטתה האמיצה של ממשלת ישראל לפיצוי ממלכתי למשפחות בפרשת היעלמותם של מאות ואלפי תינוקות ופעוטות מקרב בני העולים החדשים במעברות ובבתי החולים בשנותיה הראשונות של המדינה. זו החלטה חשובה ובעלת ערך עצום להכרה בסבל המשפחות ומתן אפשרות לשיכוך הכאב העובר בין שלושה דורות ומסרב לדעוך. ואסור שידעך, אסור שהתעלמות, ריחוק ושכחה יעטפו את זיכרון התינוקות והילדים הנעלמים. 

בלב ליבה של פרשת היעלמות התינוקות והילדים עומדת מצוקה קשה, שבה היו נתונים העולים במעברות; במיוחד היתה זו מצוקת הילדים והתינוקות מקרב עולי יהדות תימן. מספר התינוקות שמתו לכל אלף לידות בקרב הקיבוצים עמד בראשית המדינה על 17, לעומת 117 מיתות לכל אלף לידות במעברות. "ילדים מתו כזבובים", כתב בן־גוריון ביומנו על המתרחש במעברות. למרות זאת, הוא וחבריו לשלטון התמידו בשאיפתם להעלות מספר רב ככל האפשר של יהודים למדינת ישראל. בן־גוריון עצר את העלייה הבלתי מווסתת רק כשד"ר חיים שיבא, הממונה על הבריאות מטעמו, "שם לו אקדח מול הרקה" והודיע כי מחלות ומגיפות קשות עומדות לפרוץ במעברות ולהרוג רבים מתושביהן. עם התייצבות המצב במעברות, חידש בן־גוריון את העלייה לארץ במלוא הקצב. לדעתו, העולים ממחנות העקורים באירופה, ממרוקו ומעיראק, מתימן ומתוניסיה היו סם החיים של מדינת ישראל. בלעדיהם המדינה והתרבות בישראל לא יכולות להתקיים.

היעלמות התינוקות והילדים במעברות היא פצע החותך בגוף החי של החברה. מצד אחד עומד חשש כבד לפעילות עבריינית של כנופיות ששיתפו פעולה עם צוותי הרפואה. מצד שני עומד הפחד האיום כי גורמים בקרב השלטונות שיתפו פעולה עם הכנופיות שחטפו את הילדים והעבירו אותם לאימוץ תמורת בצע כסף. בכל מקרה נקבע שקיים חוט המקשר בין הפרשות הללו של ההיעלמויות: ב־2019 קבע בית המשפט העליון כי אין לראות בהיעלמות הילדים אוסף פרשות נפרדות שאין קשר ביניהן אלא דפוס אחיד, שלפיו "היעלמותם המוחלטת של הילדים, מבלי להותיר כל עקבות, מעוררת לכאורה חשדות מטרידים באשר לדפוס פעולה אחד מצד המדינה והסוכנות, אשר עשוי להקים את זכותם של המערערים לסעד בסופו של ההליך". 

בדבר אחד שום ועדה ממלכתית, מתוך שלוש הוועדות שהוקמו, לא הטילה ספק: ביחס המתנשא, לצד התנהלות גזענית, כלפי העולים החדשים שבא לביטוי, בין השאר, בכך שצוותי הרפואה לא טרחו בשיטתיות להודיע להורים על מות ילדיהם. ההורים לא נכחו בקבורתם ולא בעת ניסוח תעודות הפטירה. הניתוק הלא אנושי בין ההורים לילדיהם בשעות הקשות ביותר הותיר חור פעור בלב האומה. גם אם לא היתה חטיפה אחת של ילדים, ראויות המשפחות הללו לפיצוי, לחיבוק ולהתנצלות של כל אחד בחברה בישראל. 

לצד מהלך הפיצוי וההכרה בצער, חשוב שממשלת ישראל תקיים שני מהלכים נוספים: הראשון, תוקם ועדה ציבורית שתקבע את הדרכים המתאימות להנצחת הילדים הנעלמים, ויהיו אלה אנדרטה או בית כנסת באחת מערי ישראל הגדולות; אתר שבו יוכלו המשפחות, קהילות ואזרחים, לבוא ולהתייחד עם זכר הילדים הנעלמים. הוועדות למתן שמות ברשויות המקומיות ייתנו דעתן למציאת דרכים להנצחה באמצעות שמות רחובות, כיכרות ומוסדות ציבור. 

המהלך השני הוא הקמת מכון מחקר במימון ממלכתי שתפקידו יהיה להקשיב ולתעד את פרשת הילדים הנעלמים; פסיכולוגיות ועובדים סוציאליים, לצד בעלי מקצועות שהוכשרו להקשיב למשפחות בכאבן ולתעד אותו בעבור הדורות הבאים. לא עוד עדויות משפטיות בפני ועדות ממלכתיות, אלא אנשי מקצוע טיפולי שיקשיבו ויעזרו למשפחות. 

יש לנו חוב גדול כלפי המשפחות הללו. הן נוכחות, זועקות ומבקשות את הפיוס לנוכח האובדן שלהן. הצעד של ממשלת נתניהו הוא צעד נכון לאיחוי הפצעים, לפיוס, הוא קרן אור באפלה.