הפרשה האחרונה בעניין עמוס עוז ובתו מוכיחה כל מיני דברים. היא מוכיחה שהימין מרושע, שהשמאל צבוע, שעמוס עוז אף פעם לא היה סופר גדול כמו שעשו ממנו - או לחלופין מוכיחה חד־משמעית שלמרות הכל עמוס עוז הוא ענק ספרותי. למעשה, משיטוט בערבות השיח הציבורי לא מצאתי נושא תלוש ומרוחק עד כדי כך שפרשת עמוס עוז לא תצליח להוכיח את צדקתי המוחלטת בנוגע אליו, או להפך.
בתהליך איטי ויסודי, אנחנו הולכים ונהיים עבדים לאלגוריתם של הרשתות החברתיות. האלגוריתם הצליח לשכנע אותנו שמן הראוי שנצטייד בדעה על כל נושא שהוא, וחמור מכך, הוא הצליח למכור לנו את הרעיון שהאף שלנו כל כך צודק ונבון שזה יהיה ממש חבל לא לדחוף אותו לכל עניין ועניין, בין שהוא העסק שלנו ובין שלא.
הסבר חלקי לדחיפות שבה אנחנו מקוששים לעצמנו דעה בעניין הספציפי הזה היא שכאשר הקרקע נשמטת מתחת לרגלינו, ההיגב הטבעי הוא לשלוח יד ולתפוס במשהו יציב. המנה העיקרית מהמטעם הזה נופלת הפעם בחלקו של השמאל, שלא מכזיב ומעניק לנו בימין בדיוק את התשובות שלהן היינו זקוקים כדי לחלק לעצמנו לייקים בשפע.
באופן אישי, אני לא יכול ללמוד שום דבר מפרשת עמוס עוז ולו רק מהסיבה הפשוטה שזה לא העסק שלי. אני זר גמור ביחס למשפחתו ואשמח להישאר כך. הדבר היחיד שאפשר להגיד בבטחה זה שהסיפור הזה מפזר צער על כל השטח, ומכל זווית שלא אתבונן מדובר על כאב וכאב בלבד.
"צריך להפריד את האמן מיצירתו". וואלה, יופי. צריך גם להתחיל להתאמן במכון כושר ולהתחיל לעבור על החיובים בכרטיס האשראי. אני יודע שצריך, אז מה. ההפרדה בין היוצר ליצירה היא מלאכותית, נגד טבע האדם, ולזכותי ייאמר שהמאמצים שהשקעתי ביישום ההפרדה הזו היו עצלים אפילו ביחס אליי.
היחס שלי לעמוס עוז תמיד סבל מפיצול אישיות. אצל כל אמן אחר, העמדות הפוליטיות כמו של עוז היו גורמות לי לזנוח את היצירה שלו. אני לא מתגאה נורא בתכונה הזו, אבל לה זה לא אכפת. את עוז כדמות פוליטית תיעבתי, אבל מהספרים שלו לא יכולתי להיפרד. אצלי זה "מקום אחר", "ארצות התן" ומעל כולם "מנוחה נכונה", שאותו אני אוהב כמו שאוהבים בן אדם בשר ודם.
ואז באה בתו, גליה עוז, לספר לנו על אבא שלה, ולסימני השאלה שריחפו סביבו כשהיה בחיים, נוסף אחד לאחר מותו והוא הגדול מכולם, משאיר אותי נבוך ומבולבל. לא משנה עד כמה נצעק חזק, את הסתירה הזו אי אפשר ליישב. מה אעשה אם אפגוש אותו ברחוב? איך אדם עם לב שחור כל כך הצליח להרעיף הרבה טוב ואור על כל כך הרבה אנשים?
פרשת עמוס עוז ובתו לא מוכיחה דבר. אבל אולי אפשר ללמוד ממנה משהו. יש עניינים השייכים לזולת ורק לו. לא על כל דבר צריכה להתגבש דעה, ובאופן כללי, בניגוד לדיקטטורת האלגוריתם, אני מציע לפתוח בקמפיין אגרסיבי להחזרת סימן השאלה.
