כבר התרגלנו לסוריה, עד כדי כך שהכלא הסורי נראה לנו פחות מסוכן מוועדת הקורונה בכנסת.
מדובר, בכל זאת, במקום שמדי פעם עורפים ראשים. החזקתה של אישה ישראלית אחת בסוריה למשך כמה ימים כבר יכולה לתת פריוויו להתמוטטות העצבים הציבורית שתתרחש אם תיפול חס וחלילה חיילת עם נשק בשבי של מדינת אויב או ארגון טרור.
אבל, לעזאזל, אנחנו כל כך מתקדמים שאנחנו מוכנים להצניח כל בחורה טובה מעבר לקווים.
בכל הפרשה הזאת של חציית גבול, שבי ושחרור - טוב שזה נגמר מהר. הכי מהר שאפשר. אפשר היה לקלוט את התגובות של המוסמכים שקיבלו תדרוכים סודיים מבכירי הביטחון עוד בשנות ה־70 של המאה הקודמת: למה עשיתם מזה דרמה כזאת גדולה?!
בשורה התחתונה: ישראל שותפה לכאורה באספקת כמות גדולה של מנות חיסון לאזרחי סוריה. כל השאר פחות חשוב. התמונה המצטיירת: הנשיא פוטין מסדר עניינים.
הוא נתפס כנדיב כלפי ישראל בעוד הנשיא בבית הלבן נתפס כמתנכר, שמבוצר מאחורי מסך קרח, שלא ניתן לתאם איתו עמדות לגבי המזרח התיכון.
הגישה הנכונה מבחינת ישראל כאשר היא מוצאת את עצמה בעל כורחה בעמדת המפסידה, היא לחתוך במהירות האפשרית את ההפסדים ולצאת מהסיפור.
כל פרשה כזאת שלא נפתרת במהירות האפשרית עלולה להסתבך, ולאורך זמן עלולות להיערם עוד ועוד בעיות, שהחמורה שבהן היא דימום פנימי בציבור הישראלי. כך היה עם רון ארד אבל בעיקר גלעד שליט.
אפשר להציג עמדות עקרוניות קשוחות, אבל מעבר לסבל של השבוי או החטוף, החברה הישראלית היא זו שנפצעת מבפנים. יועצים אסטרטגיים ואינטרסנטים פוליטיים יודעים לרכוב על הגל ולעשות רווחים. את הצרה הזאת לפחות חסכנו מעצמנו. לא לגמרי. כי מתקפת הביקורת היא נסבלת בהשוואה לסאגת חטופים מתמשכת.
לאחרונה יש דיבורים על מגעים שמתקיימים בין ישראל לסוריה, ולפחות מומחה אחד טען במסגרת הערכותיו שגם הסורים, כמו ישראל, שואפים להיפטר מהאיראנים.
האם משהו מזה משתקף בעסקת השחרור המדוברת? ישראל כבר ביצעה בעבר תשלומים לשליטים סוררים שיודעים שכל יהודי הוא נכס לסחטנות.
לפחות הפעם התשלום הוא לא מתנת שחיתות אישית לדיקטטור שמעבר לגבול, אלא סיוע שמועיל לאוכלוסייה רחבה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו