תחנת אוטובוס אחת מפרידה בין משכן הכנסת למתחם סינמה סיטי בירושלים. תחנות לא רבות מפרידות בין קריירה קולנועית לעיסוק פוליטי. לפני 30 שנה חיבר עפר שלח את ה"לקסיקון לקולנוע" העברי הראשון ובאותה העת הופיע יאיר לפיד, רעו העתידי לדרך, בתפקיד משנה בלתי נשכח בסרט "מעבר לים". העניין שגילו השניים באמנות השביעית (וזה בזה) דעך אמנם עם השנים, אך בחירתה של אבתיסאם מראענה, במאית קולנוע תיעודי רבת זכויות, לוותר על מעמדה בתעשייה המקומית לטובת תפקיד שולי בערוץ הכנסת, מאיימת להעניק לגוף העבודה המרשים שהעמידה משקל דומה לחטאות הנעורים של שלח ולפיד וההפסד הוא, קודם כל, שלנו.
הסרטים שיצרה מראענה, החל מ"א־ג'יסר" מ־2005 וכלה ב"אחרייך" מ־2017, הם מופת להתבוננות במציאות חייהן המורכבת של נשים ערביות, דרוזיות ובדואיות בחברה הישראלית. בין שמדובר בהתנגדותה של החברה הדרוזית לזכייתה של עלמה מבנות המגזר בתחרות מלכת היופי בסרט "ליידי כל אל ערב", או בתיאור המחיר הגבוה שמשלמות נשים בחברה הערבית על הסדרי נישואים מסורתיים כובלים ומשפילים בסרטים "בדל" ו"שלש פעמים מגורשת", העידו סרטיה על רצון כן לחשוף את פגמיה של הקהילה שבה צמחה ואף השמיעו תביעה אמיצה לשינוי ערכיה. ביקורת על חברת הרוב היהודית לא נעדרה מתיק עבודותיה של מראענה, אך היה ניכר כי מחויבותה הראשונית כיוצרת היא להתבוננות בסביבתה הקרובה ולשרטוט דיוקנן של נשים החיות את המתח המתמיד בין הזהות הישראלית לערבית, מתח שאותו מכירה המשרטטת מגוף ראשון.
המבט המורכב הנחוץ לכל יצירה אמנותית בעל ערך, נגוז לאחרונה, עת בחרה מראענה לסגור את צמצם עדשת המצלמה ולנסות ולהפוך לאושיית רשת. הצהרותיה המביכות על אודות העונג שמזמנת לה הנהיגה בזמן שמיעת הצפירה ביום הזיכרון לחללי יום השואה, והתעניינותה בטיב חיי המין של ניצולות שואה או בהתאדותה של המושבה זכרון יעקב (מחווה למשאלתו של יצחק רבין ש"עזה תטבע בים"? בכל זאת, מפלגת העבודה) עומדות בסתירה לנפח העשיר שהפגינו סרטיה. ההיגדים השונים והמשונים מעידים כמה קל להפוך מד"ר אבתיסאם למרת מראענה, כמה קל לחשוב שהנך תואם צ'ה גווארה בזמן שבפועל משוגרות מטעמך פליטות פה שהן לגמרי ארצ'י באנקר.
הפרובוקציות שהנפיקה אף מלמדות לא מעט על אודות הרידוד שעובר השיח האידיאולוגי והפוליטי משעה שהוא נענה לפיתוין האפל של הרשתות החברתיות. בשעה שקריירה פוליטית או סרט תיעודי הם תמיד מסע ארוך ומרובה משתתפים, הרי כתיבת ציוץ אינה מחייבת ניהול דיאלוג, גוזרת פשטנות של משפט אחד ומייצרת תהודה מהירה העומדת ביחס הפוך למהירות הכתיבה. ייתכן שגם לנו אין עוד ראש למילים ארוכות ו"פוליטיקה" הפכה למין מילה ארוכה שכזאת.
ההליכה אל שדות הפוסטים מייצרת רווח ציבורי מהיר, בחירותיה האחרונות של מראענה הצמיחו לא יותר מקיקיון תקשורתי שבן לילה היה ובן לילה יאבד. פוליטיקאים רבים הלכו שבי, כמוה, אחרי הסיפוק הקל של עולם הווירטואל. אולי עדיף שישקיעו בחזון בעל ערך, או בסרט במקום.
