גלובליזם וציונות

את העימות המסתמן בין ישראל לבית-הדין הבין-לאומי בהאג, שהוא חלק מעימות רחב בינה ובין גילויים שונים של הגלובליזם כיום, צריך להבין ממקורותיו. בעיני רבים אנטישמיות היא המקור. אבל מדוע הגלובליסטים חדורים באנטישמיות? הרי הם מתנגדים למדינות-לאום בכלל ומייעדים את כולן לכליה. אז מה מקומם אותם במיוחד במדינת היהודים?

לעומת מדינות לוחמות אחרות, ישראל נזהרת יחסית בזכויות אדם, ובתנאים קשים של לוחמה א-סימטרית. אילו זכויות האדם היו המקור, היו מבקרים אותנו לפי אותם קני-מידה המופעלים בביקורת מדינות אחרות ובשיעור מקביל. ישראל מותקפת באובססיביות, מפני שהיא מייצגת עיקרון אנושי-תרבותי ופוליטי הופכי להשקפה הגלובליסטית של תוקפיה. 

מדינת ישראל, והיהדות שהציונות החייתה מבחינה פוליטית, סותרות את התוכנית לעקור את הריבונות של מדינות-לאום דמוקרטיות. הן מכשול בדרכם של המבקשים "להסדיר" את העולם באמצעות ארגונים בין-לאומיים של מומחים (כמו בית-הדין) ותאגידים בין-לאומיים "מיטיבים" שאינם נושאים באחריות דמוקרטית כלפי "ציבור" כלשהו. אבל מדוע דווקא ישראל, במידה רבה יותר ממדינות-לאום אחרות? 

ראשית, הלאומיות היהודית מעוגנת בעבר ובהווה באופן בעייתי לגלובליסטים. היא נתפסת כעתיקה, מהמקרא ובית שני, הרבה לפני היות האומות המודרניות. והיא התחדשה בעת המודרנית המאוחרת דווקא, בשעה שלפי דעתם של גלובליסטים – קודם מהסוג המרקסיסטי או הליברלי ועכשיו שוב מהסוג הליברלי – כבר היינו אמורים "להתבגר" מן הלאומיות ו"להתגבר" עליה. ודווקא אז היא מפגינה עוצמה וחיוניות מרשימות, תולדות מהפכה היסטורית חסרת-תקדים.

שנית, גם מנקודת ראות של העתיד, היהדות "חשודה" בתפיסה תיאו-פוליטית שגאולת העולם תיסוב סביב עם מסוים, היהודי. הדעת הגלובליסטית איננה סובלת "גזענות" שכזאת, למרות שהיהדות איננה שואפת להשתלט, להמיר זהות או לכונן אימפריה עולמית. היא נתפסת כשאיפה להתמיד בעתיד אוטופי שישמר את חלוקת האנושות לאומות ויקנה לעם היהודי מעמד מרכזי בתוכן. לכן גלובליסטים רואים בה ארכי-יריב.

שלישית, בזיכרון ההיסטורי של הציוויליזציות  האסלאמית והנוצרית, העם היהודי מייצג התנגדות עיקשת לאימפריות ולדתות רב-לאומיות כמו האסלאם והנצרות. ומהו הגלובליזם, אם לא היערכות לכינון אימפריה אוליגרכית כוללת-כל ודת פרוגרסיבית במרכזה? לכן היהדות היא אויב ארכיטיפי, "מאז ולתמיד", מופת של התנגדות לאימפריות שעלול להשפיע גם על עמים אחרים. 

משה הס, המבשר הגדול של הציונות הסוציאליסטית לפני 160 שנה, סבר שהציונות תתעורר מתוך הסכסוך עם היסודות הגלובליסטיים בשתי הציוויליזציות ובאימפריות ש"אירחו" את היהודים. הוא התכוון לאימפריות ההבסבורגית, הרוסית והעות'מאנית במזרח-התיכון, בצפון-אפריקה ובאירופה. געגועים אליהן מאפיינים הוגים גלובליסטים כמו אריק הובסבאום, למשל.

ואכן, המתח הפילוסופי שאִבחן הס בישר את המתח הפוליטי כיום. מתוכו צריך להבין את ההסתערות הגלובליסטית שישראל תצטרך להתמודד איתה, וגם את התמיכה שישראל מקבלת מקבוצות אנטי-גלובליסטיות לא-יהודיות, מימין ומשמאל. ישראל היא נקודת ייחוס חשובה בוויכוח העצום הזה.

הגלובליזם בן-זמננו הוא אנטי-ציוני, מפני שהציונות עם כל בעיותיה והסכנות שלפניה היא כיום תנועה לאומית חיונית ויוזמת, לעומת משבר הלאומיות באמריקה ובאירופה, על האומות העייפות שלהן. האיחוד האירופי עוין לישראל, גם מפני שהציונות סותרת את עיקרו: פוליטיקה לא-דמוקרטית ללא אומה ריבונית במרכזה. ומדינת ישראל סותרת בעצם החזון לעתיד שלה, במסגרת "משפחת העמים", את תפיסת הגלובליסטים בדבר "קידמה" בלתי-נמנעת אל קוסמופוליטיות אל-לאומית. היא משבשת את תחושת הזמן הבסיסית שלהם ומייצגת חזון הפוך מחזונם.

אבל לאמיתו של דבר, המגמה לטשטש את הגבולות הריבוניים של המדינות, לטובת תאגידים וארגונים אל-לאומיים נטולי בקרה דמוקרטית, לוקחת את החברה האנושית אחורה, לא קדימה. בניגוד לרטוריקת "הקידמה", פניה אל חשכת ימי-הביניים באירופה, לריבונות מטושטשת נוסח "האימפריה הרומית הקדושה", לביטול היכולת של בני-האדם להיות "ציבור" עומד ברשות עצמו ולהפיכתם מאזרחים לנתינים. ישראל היא ההפך מאלה. אין פלא שמבקשים "לבטל" אותה.