האידיאולוגיה לא פסה מן הארץ

כל מערכות הבחירות בשנתיים החולפות עמדו בסימן פרסונליזציה חריפה. מהדורות החדשות כבר לא מחלקות את עוגת הסקרים לגוש ימין/שמאל, ציוני/לא ציוני, אלא: 

כן נתניהו/לא נתניהו. אבל, מבט רחב מגלה תמונה מורכבת: בעצם גוש נתניהו, כמו גם גוש אנטי־נתניהו, משמשים תחנת עגינה עבור מפלגות הנושאות עימן מטעני שנאה/אהדה אישית משולבים באידיאולוגיה דינמית. 

בשנות ה־90 התקיימו שלוש מערכת בחירות, והכל התארגנו בהתאם לוויכוח האידיאולוגי־פוליטי: בעד ונגד אוסלו; בעד ונגד ש"ס וכו'. היו זמנים ואינם. השנתיים האחרונות סיפקו תחמושת למי שגרס שבפוליטיקה "הכל אישי"; לא מבנה הכוח (המכפיף את האישי), ערכים או אידיאולוגיה. לראיה, הם מצביעים על ליברמן שהכפיף ושינה דעותיו חדשות לבקרים אך ורק בשל איבתו התהומית לנתניהו. האלמנט האישי מזדקר ועולה כאשר מתבוננים במי שקורא תיגר על נתניהו מצד ימין: אם נתניהו שהביא הסכמי שלום עם מדינות ערביות, הניע את העברת השגרירות לירושלים וחישק את סיפוח רמת הגולן, אינו כשיר בעיני מנהיגים מהימין, הרי זו ראיה ניצחת לתיאוריה שהכל אישי. גם המצודה שהוקמה בבלפור עשויה לשמש ראיה: רבים מאלו הפוקדים את המצודה מדברים גבוהה־גבוהה על פוליטיקה של ערכים ומצהירים להגנתם כי "לא נתניהו הסיפור כאן אלא דמותה של המדינה". אבל כאשר מתבוננים בהרכב האנושי ונזכרים שהם, או אבותיהם, התנגדו לנתניהו מיומו הראשון בפוליטיקה הישראלית, הרי שוב אנו מקבלים תימוכין לתיאוריה שהפוליטי הוא אישי. 

מצד שני, אנו מוצאים עובדות המתלכדות לתמונה שונה, שבה המטענים האישיים נשזרים באידיאולוגיה, באינטרסים ובערכים. כך, למשל, את גוש הרשימה המשותפת־מרצ (שרבים מהם פוקדים את בלפור) מחזיק דבק אידיאולוגי עיקש: בהשראת עמוד הענן המרקסיסטי, הדים מהפכניים ו"צדק חברתי", מתעקשים המפגינים־שותפים לראות את המרחב המזרח־תיכוני מתארגן לפי החלוקה - כובשים/נכבשים, מנצלים/מנוצלים. אבל השותפות הזו משקפת גם פרדוקסים: בעוד בחסות מרצ הלאומיות הערבית גואה, הלאומיות היהודית נדחקת לקרן זווית. קשה להתעלם מכך שבמשך 30 שנה מפגינה מרצ פיחות עקבי ברמת ההזדהות עם הגורל היהודי והציוני. לפני כעשור הכריזה רשמית כי הקו הציוני אינו עוד גורם מגדיר של המפלגה. בשנתיים החולפות שימשה בית למומחים לזיהוי תהליכים שעבורם ההיסטוריה היהודית מתחילה ב־1933. התוצאה הפרדוקסלית היא שותפות אידיאולוגית עם איימן עודה, זה שמצדיק את החלטת בית הדין הבינלאומי בהאג לחקור את ישראל על "פשעי מלחמה". זה לא נעלם מציבור הבוחרים: מרצ, שבזמנו (1992) מנתה 12 מנדטים, עומדת כיום על סף אחוז החסימה. "והעם רואים את הקולות". 

מן העבר השני, ניכרת תזוזה אידיאולוגית־פוליטית בציבור הערבי: מנסור עבאס פירק את "המשותפת" ובפיו בשורה: אנחנו לא מחרימים את נתניהו. השינוי לא נעוץ רק בהסרת החרם האישי אלא גם בתפנית אידיאולוגית מפוכחת: רע"ם של עבאס הציבה סדר עדיפויות שבראשו המאבק בפשיעה ובאלימות הגואה במגזר הערבי, ודחקה הצידה את המאבק על סמלי ריבונות. ההתמזגות של הווקטור האידיאולוגי עם האישי עשויה להביא אותנו למראות שלא נחזו במחוזותינו זמן רב: ייתכן שבעוד כחודשיים יישב עבאס (כרגע חמישה מנדטים בסקרים) בקואליציה עם נתניהו בעוד ליברמן וסער יבלו באופוזיציה.

השילוב האידיאולוגי־אישי מזין גם את הפוליטיקה החרדית. אכן, נתניהו, הוא ולא אחר, הצמיד את המפלגות החרדיות חזק לקואליציית הימין. למרות זאת, אם נניח לרגע את ענן הקורונה (שלחלוטין משנה סדרי עולם בפוליטיקה החרדית, אבל זה במצב עוברי כרגע), התזוזה ימינה נעוצה גם בשינוי אידיאולוגי איטי: בעוד בצד שמאל ניכרת תזוזה טקטונית של התנערות מערכי הליבה של מדינת ישראל כמדינה יהודית וציונית, אצל חלק מהחרדים נראים ניצנים וקולות הרואים בחיוב את הלאומיות המתחדשת ומחייבים לימודי ליבה. אם תרצו זו התורה כולה. האידיאולוגיה לא פסה מן הארץ, היא רק שינתה כיוון.