מפלגת העבודה: ברכת הגומל טרם זמנה

מפלגת העבודה אולי תסיים את חייה מתחת לאחוז החסימה, אבל סביר יותר שתשרוד מעליו. ואם יתמידו התקוות שהתעוררו בבחירת הבזק של היו"ר מרב מיכאלי ורשימת המועמדים לכנסת, היא אף עשויה להתחזק מעט יותר. במקרה כזה, השמאל צריך לחשוש שמרצ לא תעבור את אחוז החסימה, כי העבודה של מיכאלי, יותר מזו של פרץ, מתחרה עם מרצ על אותה משבצת: שמאל יוני מבחינה מדינית ואדוק בתפיסות "המשפחה החדשה", הפמיניזם הרדיקלי וההגירה החופשית. 

לעומת זאת, בגלל היוניוּת והפרוגרסיביוּת של מפלגת העבודה הנוכחית, יש לה רק מעט כוח משיכה מול יש עתיד במשבצת המעמד הבינוני־גבוה המכונה "מרכז־שמאל". מצטייר אפוא שהעבודה ומרצ יעברו בקושי את אחוז החסימה ויהיו שתי מפלגות קטנות בכנסת, או שהעבודה תגדל מעט יותר, במחיר של חיסול מרצ. מפלגת העבודה נהפכה לגורם פוליטי זוטר, נתון לסיכון קיומי שסופו אינו נראה באופק. איך נקלעה מפלגה רבת־עלילה היסטורית כמותה לאומללות כזאת? יש לזה שלוש תשובות משולבות: מדינית, מעמדית ותרבותית־לאומית.

מבחינה מדינית, ממוצאי מלחמת יום הכיפורים השתלט בהדרגה מיעוט יוני על תודעת מנהיגיה של מפלגת העבודה והיא הנהיגה את הניסיון השגוי לסיים את המלחמה עם הערבים בהסכם עם התנועה הלאומית הפלשתינית. הד האוטובוסים המתפוצצים עם כישלון אוסלו עדיין מותיר בה את רישומו. היא לא הצליחה לערוך מחדש את המחשבה המדינית שהשקיעה אותה בתבוסה היסטורית ודבקה בה בעִקשוּת שמרנית.

מבחינה מעמדית, ממחצית שנות ה־60 ואילך התכוונה מפלגת העבודה יותר ויותר אל המעמד הבינוני־גבוה וזוהתה איתו עד שנעשתה אחת ממפלגותיו העיקריות. מנחם בגין ויורשיו הצליחו לתמרן אלקטורלית בין מעמד זה לבין מעמד העובדים המזרחי וזכו בתמיכה גוברת של שניהם. לעומת זאת, לאחר ניצחון סוחף שהעניקו למפא"י בוחריה המזרחים הרבים מאוד ב־1959, היא בגדה בהם במדיניות המיתון ומשבר האבטלה החריף שחוללה בשנים 1967-1964. 

יורשתה מפלגת העבודה לא נחלצה מאז מתוצאות הבגידה: מתחילת שנות ה־70 ועד היום, כל משברי הקליטה הקשה של שנות ה־50 נצבעו לאחור בצבעי נטישת הפועלים המזרחים לגורלם באבטלה היזומה של 1966. ללא קצבאות אבטלה, הרעב במשפחות המובטלים צייר את מפא"י באור זדוני. מה שבשנות ה־50 נתפס כחבלי משיח בהנהגה ראויה, המעלה את המזרחים ארצה וקוראת להקרבה למען עתיד לאומי־חברתי משותף, נתפס מעתה כמעשה ידיה של מפלגה שנואה. הרתיעה ממנה נעשתה רכיב זהותי.

לבסוף הגיעה העבודה למצב האבסורדי של מפלגה סוציאל־דמוקרטית נטולת תמיכה במעמדות שהיא אמורה לייצג. היא היתה למפלגת המעמד הבינוני־גבוה. אבל בזירה הזאת ציפו לה מתחרות קטלניות: מד"ש וכל היורשות שלה ועד יש עתיד היום. הודות להתמוטטות "קדימה" הצליח הרצוג להתאושש בתור "המחנה הציוני". אבל כאמור, התמוטטות כחול לבן לא תסייע למיכאלי בצורה דומה. 

מבנית, המעמד הבינוני־גבוה הוא זירה שהעבודה מועדת להיכשל בה, והיא נשחקת אפוא בין המעמדות. העבודה כושלת היכן שהליכוד מצליח. היא אינה מצליחה להיות בעת ובעונה אחת מפלגת העובדים ומפלגת המעמד הבינוני, והמפתח להבנת כישלונה הוא מדיני ותרבותי־לאומי. 

לעבודה חסרות תשתית תרבותית־לאומית יציבה ותפיסה מדינית קבילה המקנות לליכוד יכולת לפשר בין המעמדות וכך להיות למפלגת שלטון. לעומתו, היא לא מצליחה לעמוד על זהותה הציונית מול הפוסט־ציונות המזהה לאומיות עם גזענות או רואה בה רע שצריך למזער את נזקיו. 

זו עמדה זרה לעולמה של תנועת העבודה. חדירתה אל העבודה יצרה אפוא בתוכה אמביוולנטיות פנימית עמוקה ולכן החלישה אותה. אלה המקורות להפיכתה לגזע חלול. מה שהיה פעם עץ עתיר שורשים וענפים עומד ליפול בסערה - עכשיו או באחת מהבחירות הבאות.