הפתעת האישה בשחור. בחודשים האחרונים נמצאה מרב מיכאלי בסיטואציה בלתי אפשרית כמעט. ל"עבודה" היו רק שלושה נציגים בכנסת. שניים מהם חברו לממשלת נתניהו והיא נותרה במפלגה, פעלה כאופוזיציה. הסקרים ניבאו את מותה הקרוב של מפלגת העבודה, והיה נדמה שרק נס עשוי להציל אותה. והנס הזה קרה.
הוא קרה בזכות אישה אחת, בלתי שגרתית, בלשון המעטה, שמשפטיה מתארכים בגלל התעקשותה לדבר בגוף שני רבים ורבות גם יחד, שלא עושה פוזות, שליבה ופיה שווים, שאינה מתלהמת, אך יודעת לירות חיצים מדויקים, וגם לפגוע.
כולם אומרים שבאו לפוליטיקה מתוך אידיאולוגיה, כי מה שחשוב להם הוא הקולקטיב שלנו ולא האינטרס האישי שלהם, אבל למרב מיכאלי מאמינים. היא מסקרנת, מפתיעה, נחרצת, והעובדה שמפלגת העבודה החליטה להעמידה בראשה (לאחר שמיכאלי כפתה עליה, באמצעות החלטת בג"ץ, לערוך פריימריז, ולא לחזור לשיטות החדרים אפופי העשן), יצרה, במהירות, "וייב" חדש, עם סיכוי של ממש לתסמונת עוף החול של המפלגה הוותיקה כל כך. האישה היחידה שתעמוד בראש מפלגה בישראל בכנסת ה־24 עשויה להיות הפתעת הבחירות הקרובות.
כוכבי מזהיר את ביידן. בנאומו במכון למחקרי ביטחון לאומי, הכריז הרמטכ"ל כי לא רק שהשיבה אל הסכם הגרעין המקורי מסוכנת, אלא שגם תיקונים "קלים" מסוכנים, וכי צה"ל מכין אפשרויות תקיפה כנגד תוכנית הגרעין של איראן. הוא לא דיבר לאיראנים, ולא עליהם איים באופן המתאים לראשי צבאות אחרים, ולא למפקד צה"ל. הוא דיבר אל ממשל ביידן.
אצלנו עסקו בשאלה האם שר הביטחון היה מודע לדבריו והאם ראש הממשלה היה מודע לכוונתו. מבלי שאני בקיא בכך, אני מוכן להתערב על כך שלא היה להם מושג וחצי מושג, וכי אילו היה להם - היו מורים לרמטכ"ל כוכבי להימנע מן האיומים.
אך זאת אינה השאלה המרכזית. בארה"ב פועל ממשל חדש. למערכת הביטחון יש אינטרס עליון להבטיח שיתוף פעולה אינטימי עם הממשל הזה. הממשל מעוניין לחזור אל שולחן המשא ומתן עם איראן על בסיס ההסכם הקיים, והוא מבין היטב את הנזק שגרם טראמפ כאשר הוציא את אמריקה מאותו הסכם.
זה שהסכים וזו שסירבה. סאדאת ומאיר // צילום: יעקב סער / לע"מ
במקום לזכות בכותרת על דברי רהב מיותרים, עדיף לממסד המדיני והביטחוני להתמקד בעיצוב הדיאלוג עם הממשל, ולומר, מאחורי דלתות סגורות, מה באמת חיוני לישראל, מתוך הבנה כי חידוש ההסכם עם איראן, בתנאים משופרים, הוא האינטרס הלאומי שלנו.
לא יכלה לקבל "כן" כתשובה. בשבוע הבא ימלאו 50 שנה להגשת תוכנית השלום של שליח מזכיר האו"ם למזרח התיכון, גונאר יארינג, לגולדה מאיר ולאנואר סאדאת. הנשיא המצרי הסכים (עם הסתייגות סמלית), גולדה סירבה.
מי שקורא את הצעת יארינג יתקשה מאוד למצוא את ההבדלים בינה ובין הסכם קמפ דיוויד, שנחתם רק שש שנים אחר כך בין סאדאת ובגין, ואחרי מלחמת יום הכיפורים שהיתה, בלי ספק, נמנעת אילו הסכימה גולדה. כשנפגשתי עם יארינג, בביקור בשבדיה בסוף שנות ה־80, סיפר לי שנדהם מתגובת "הגברת הזקנה". היא פשוט לא יכלה לקבל "כן" כתשובה, אמר. טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו