כבר לפני 15 שנה הציע אהוד בנאי תיאור לא רע לתקופה הנוכחית. "זהו זמן שיגעון", כתב, "מהומה עד אין קץ. ובכל רגע חדש, פורענות לא עלינו. והכל חי ברשת, הכל מתפוצץ". הרשת שוקקת שיח פוליטי מקוטב, ובהיעדר פסילות אישיות ייגזר על תוכניות האירוח העכשוויות שיממון, אבל הבשורה החדשה המגיעה מארה"ב מבשרת על המהומה הצפויה הבאה: גם טעם תרבותי עומד להפוך לעניין של פוזיציה.
המבקש לצפות באחד מסרטי התעודה המשובחים של ה־PBS, שירות השידור הציבורי האמריקני, מחויב לאחרונה בצליחתו של תשדיר המצהיר על מחויבותה של הרשת ל"מאבק במורשת הגזענית של תרבותנו" ומצדיע להפגנות הסוערות של השנה האחרונה. דבריו של אחד מבכירי השירות כי "על אוהדיו של טראמפ להישלח אל מחנות לחינוך מחדש" אמנם הובילו להתפטרותו, אך נדמה כי חלק ניכר מן התוכניות המוצעות בפלטפורמה הציבורית אכן מבקשות ליישם את האקט החינוכי שהציע.
מן הצד השני של המתרס, הצהיר לאחרונה בן שפירו, מייסדו של אתר החדשות השמרני הפופולרי ה־Daily Wire, על כוונתו לכונן פלטפורמת בידור חדשה העתידה להציב אלטרנטיבה לשירותי הסטרימינג ה"מוטים פוליטית" כדוגמת "נטפליקס". כיריית פתיחה, הוצג הסרט "רוץ, התחבא, הילחם", דרמת פעולה שגרתית, המאששת, במכוון או שלא, את הדימוי הסטריאוטיפי של הצופה הימני כמי שמשועבד לצריכתם של סרטי פעולה נמוכי מצח כמוהו. הרצון להעניק גט כריתות להוליווד הליברלית תוך שלילת כל הישגיה האמנותיים, מזכיר את היחס המבטל של אנשי PBS לעמדות שכנגד ואת אמונתם המפוקפקת כי הפתרון למשבר טמון בסתימת האוזניים לקולו של האחר.
הוויתור על רשות רבים משותפת והמרתה בחיק תרבותי חמים ובטוח, מבשר רעות לאוהבי הקולנוע והטלוויזיה. תרבות פופולרית אינה עניין למונוגמיה. סקרנות, היצר המוביל את צרכני התרבות מיצירה ליצירה, לא חיה בשלום עם פקודות ולא אוהבת להסתדר בשורות. הקיטוב התרבותי הופך את הביקור בעולמות תוכן מגוונים לקשה יותר ויותר, והצבת רגל אחת בשדה אחד ואת השנייה באחר, יכולת אשר נחשבה פעם למעלה, מחייבת לאחרונה אלסטיות של מתעמלת המבצעת שפגט.
הפיכתם של אפיקי האמנות השונים לגרסה המתוחכמת של "לה־פמיליה" עלולה לפגוע בעיקר בהם. הישגיו של הקולנוע האמריקני מנומרים ברגעי משבר ואתגר. הצנזורה של שנות ה־30 שדרגה את סרטיו של לוביטש והולידה את בילי ווילדר, השמרנות של עידן אייזנהאואר חידדה את מיומנותו של סטנלי קיובריק, והובילה ליצירת המערבון "בצהרי היום", שבתורו חולל את תגובת הנגד - המערבון הקלאסי "ריו בראבו".
האוויר הסמיך של הקונפליקט הוא נשמת אפה של היצירה המאתגרת. בתיבות תהודה הרוח מתעפשת. אין הלל בלי שמאי, אין טום בלי ג'רי, אין רונאלדו בלי מסי. הביקורת החריפה שמתח נתן זך על שירת אלתרמן היתה גם עדות ברורה לעוצמתו השירית של האחרון, בעוד שיטוטיו של מאיר אריאל, זה מהשיר של אהוד בנאי, ב"שדה המוזהב" בעל ה"אלף גוון" של המסורת היהודית שקדמה לו, הם האחראים לתוחלת החיים המרשימה של שיריו. יש ימין ויש שמאל, אך הצימאון לתרבות הוא מעל הכל.
