בזה אחר זה התנפצו השבוע החלומות הפוליטיים של כמה הבטחות גדולות, כאלו שהיו אמורות להביא את השינוי. עוד לא הספקנו להתאושש מפרישתו של ניסנקורן, והנה חולדאי מוצא עצמו מצהיר ממה שנראה כמו בונקר ומה שבוודאות נמצא מתחת לאחוז החסימה, שפניו לחיבורים. לא חלפה אלא יממה, וגם בוגי יעלון הודיע על פרישה מהמרוץ לנוכח הסקרים, ואליו אפשר גם לצרף את "המפלגה הדמוקרטית" המייצגת את השאור שבעיסת הפגנות בלפור, אך לא נראה שמצליחה לתרגם את המיצגים ופסלי הברונזה ולו למעט מצביעים.
קריסת חלומות פוליטיים אולי היתה כאן, אך הפתעה גדולה לא ממש. כל אדם שעיניו מופרדות על ידי אפו ראה את זה מגיע וממרחקים, ובכל זאת חבורת האנשים הזו צעדה אל החושך הפוליטי בעיניים פקוחות, בסיסמאות על החלפת הנהגה ובעיקר בפנטזיות לרוב על ישיבה סביב שולחנה של ממשלה חדשה.
איך ולמה זה בדיוק קרה להם, וגם לכמה דמויות לפניהם - בין השאר אבי גבאי, שסומן כתקווה ונחל מפלה, או אורלי לוי־אבקסיס, בימים שבהם היתה לוחמת חברתית חביבת אולפנים ואמיצה. הרי לא מדובר בחבר טיפשים, וחלקם אף אנשים עם רקורד ועשייה מרשימים.
גם פה, אם להיות כנים, אין אניגמה גדולה. כרוניקת המוות הפוליטי הזו היתה ידועה מראש ומרוחה על הקיר. למרבה הצער נפלו יעלון, ניסנקורן, חולדאי ושות' קורבן לתרמית העוקץ הגדולה והידועה מכולן: הם האמינו למה שסופר להם על עצמם, לשטיחים האדומים שהציבו להם פרשנים, לכתרים שהניחו על ראשם מובילי דעה. הם קנו ללא היסוס את התיאוריה שהם האצבע בסכר, בני האור, עמוד האש ההולך לפני המחנה, הילד שצועק כי המלך הוא עירום בלי לשים לב שאין קהל ולא תהלוכה. הם באמת ובתמים האמינו שהם שומרי הסף שנקראו להציל את הדמוקרטיה.
והאם ניתן להאשים אותם? במשך זמן רב מפומפם ומטומטם הציבור בכך שהמדינה במחאה, שהרחוב רותח ורק מצפה למושיע - ומי מתאים יותר מהם ללבוש שריון אבירים ולחוש להצלת ישראל, הנסיכה במצוקה. והיו גם ציוצים בטוויטר וכתבות שער מחמיאות בעיתונים וצילומים מפרגנים והבטחות שהפעם בני החושך נפלו על הדור הלא נכון, והם, מגיני דמוקרטיה שכמותם, הרי בצד הכל כך נכון של ההיסטוריה.
ופה גם טמונה האירוניה הגדולה, תעלול מבדח של המציאות. מכונת התעמולה שתחזקה את האשליה לא עבדה על הציבור. זה שאמור להכתיר את מנהיגיו מגיב, לפחות עד כה, לדרמטיות ולפומפוזיות שמשוגרות אליו מהמסך בנחירה קלה, ומסרב להתרגש ולהשתכנע שהנה הכל קורס ודרכנו סלולה אל האפלה. מתברר שהיחידים שקנו את סחורת הקרב על הדמוקרטיה, את קריאות המרי ואת ניסיונות הנדסת התודעה, הם המועמדים עצמם, שהפכו לגנרלים נחושים שמעולם לא היה להם צבא ומעולם בעצם לא פרצה מלחמה. שטיפת המוח עבדה אך ורק עליהם, הנחמה היחידה עבורם היא שבקרוב הם יישכחו ובמקומם יוכתר משיח חדש, שייפול במפגש הראשון עם הקלפי ויישכח גם הוא, עד שיגיע הפראייר הבא.