בשבוע שעבר מלא עשור למהפכה המצרית שמוטטה את שלטונו של חוסני מובארק. במצרים היה זה יום אבל ולאו דווקא יום חג. רבים במדינה רואים במהפכה שהתחוללה בארצם, ובעצם ב"אביב הערבי" שפקד את רחבי המזרח התיכון, משום אסון ואף "מגיפה" שהביאה עימה הרס חורבן.
חוסני מובארק עצמו הלך לעולמו בשנה שעברה לאחר ששוחרר ממאסרו וכבודו הושב לו. אלו שחוללו את ההתקוממות נגדו והביאו לנפילתו יושבים בחלקם הגדול מאחורי סורג ובריח: אנשי האחים המוסלמים שעלו לשלטון אחריו והצעירים שיצאו לרחובות בקריאה לסילוקו.
בעת פריצתן, מהפכות האביב הערבי בתוניסיה, במצרים, בלוב, בתימן ובסוריה עוררו במערב וגם בישראל את התקווה - או שמא את האשליה - שעידן חדש נפתח ומזרח תיכון חדש מפציע. מזרח תיכון שאותו יובילו וינהיגו מכאן ואילך צעירים משכילים ואופטימיים, אשר יעצבו את פניו ברוח שאיפותיהם ויהפכו אותו לאזור המתברך ביציבות פוליטית ובשגשוג כלכלי, בדמוקרטיה, בחירות ובזכויות האדם.
למותר לציין שדבר מכל זה לא קרה. צעירי כל העולם (הערבי) לא התאחדו. המחאה שככה, ומשהתפזרו ענני האבק התברר כי המזרח התיכון תקוע באותה נקודת מוצא שבה היה ערב המחאה. במקרים מסוימים הוא אף נסוג למקום גרוע יותר. מצרים היתה בת מזל, שכן בה הושב הסדר על כנו והשליט המזדקן והמנותק מן המציאות הוחלף בשליט צעיר ודינמי. אבל במדינות אחרות הובילה המחאה לקריסה פוליטית ולמלחמות אזרחים עקובות מדם שסיומן עדיין אינו נראה באופק.
אגב, לא רק מהפכת תחריר שהסתיימה במפח נפש תציין השנה עשור. גם מחאת האוהלים בשדרות רוטשילד תחגוג בקרוב יום הולדת 10 - וגם היא, במידה מסוימת, אכזבה את יוזמיה ואת פעיליה - אם כי בדרך אחרת לחלוטין. בדבר אחד דומים שני אירועי המחאה, מלבד הסמיכות בזמן: מתברר כי "הצעירים לא באמת רוצים מהפכות", ושאין, אין גבולות לפטרונות של עיתונאים ואנשי אקדמיה היודעים טוב יותר מתושבי האזור מה טוב להם ומה הם רוצים באמת. על שני האירועים הלבישו פנטזיות דומות על נעורים ושינוי.
הדיווחים בתקשורת, ובמיוחד זו המערבית ואף הישראלית, על אודות המתרחש במזרח התיכון, מעלים לא פעם את התהייה שמא ישנם שני אזורי מזרח תיכון: האחד שוכן לחופו המזרחי של הים התיכון, והשני מתקיים בעולם מקביל, ולמען האמת, מדומיין: בדיווחי התקשורת ולא פעם, אגב, גם בכתיבה האקדמית על אודותיו.
אבל בפועל, המזרח התיכון האמיתי הוא אותו מזרח תיכון ישן, שרגליו נעוצות במסורות העבר, בשבטיות ובחמולתיות, ובמסורת של שלטון סמכותני, שלא לומר שושלתי, אזור שאינו מציע לתושביו חירות, חופש וזכויות אדם, אזור הנתון במצוקה כלכלית וחברתית עמוקה, שבו חוסר היציבות הוא מאפיין קבוע.
ככל שבמערב יפנימו כי מציאות זו אינה עתידה להשתנות וגם לא ינסו לערער אותה באמצעות קידום חזון של דמוקרטיה שאיש אינו רוצה בה ושהאזור אינו בשל לקראתה, כך ייטב לתושבי האזור וגם לשליטיהם, כמו גם לשכניהם בישראל. בסופו של דבר, "מהפכת תחריר", זו של הפרחים והצעירים והדמוקרטיה, התקיימה רק בדמיון המערבי הפרוע.
