השבוע מינה נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, את מאהר ביטאר כמנהל הבכיר למודיעין במועצה לביטחון לאומי שלו. מדובר באחד התפקידים הרגישים והמשמעותיים במערכת המודיעין האמריקנית: כל הדו"חות הרגישים מגיעים לשולחנו, הוא בוחר במה לעדכן את הנשיא, ובשמו הוא קובע סדר עדיפויות עבור כלל מערכות המודיעין. ממלא תפקיד זה שולט במידע, ודרכו הוא שולט בשיח.
המנהל הבכיר למודיעין קובע גם איזה מידע יועבר לבעלות בריתה של ארה"ב ואיך להתייחס למידע שהן מעבירות לוושינגטון. אלא שביטאר אינו איש מודיעין, אלא פעיל אנטי־ישראלי. הוא בן למהגרים ממדינות ערב, וכסטודנט באוניברסיטת ג'ורג'טאון הנהיג ב־2006 את תנועת החרם נגד ישראל בקמפוס. ביטאר מחזיק בתואר במשפטים ובתואר מאוניברסיטת אוקספורד מהחוג ל"הגירה מאולצת", שם כתב תזה על הנכבה. לאחר שהשלים את תוארו עבד באונר"א.
בממשל אובאמה היה ביטאר ראש דסק ישראל־פלשתינים במועצה לביטחון לאומי ועבד כסגנה של סמנתה פאוור שלימים, כשגרירת ארה"ב באו"ם, שיחקה תפקיד מרכזי בהעברת החלטת מועצת הביטחון 2334 המגדירה את ההתיישבות בירושלים המאוחדת, יהודה ושומרון כ"עבירה בוטה על החוק הבינלאומי".
איך ישראל אמורה להתמודד עם הממשל החדש? השאלה הזאת היא בין השאלות החשובות ביותר שנמצאת על סדר היום הלאומי שלנו כיום, אך מעט מאוד דובר עליה. אין לישראל מבחר אפשרויות, אלא רק שתיים. יש לה אפשרות להתקפל ולהתכופף תוך סיכון האינטרסים שלנו בניסיון לפייס את ביידן ואנשיו. ויש לנו את האפשרות לעמוד על האינטרסים שלנו גם במחיר עימות עם הממשל.
הכל ברמה האישית
כבר יותר מעשור, תחת ראש הממשלה בנימין נתניהו, המחנה הלאומי דוגל במדיניות של עמידה בלחצים מצד ארה"ב תוך יצירת אפיקי פעילות מדינית, הסברתית, צבאית ואחרת כדי להבטיח את האינטרסים הלאומיים. כפי שנתניהו אימץ גישה זאת מול ממשל אובאמה, כך הוא כבר מקדם אותה מול ממשל ביידן.
מול נתניהו ניצבים שני מחנות אידיאולוגיים שדוגלים במדיניות של פיוס, גם במחיר האינטרסים והזהות הלאומית של ישראל. מדובר בחלקים בפקידות הבכירה ובעיקר במערכת המשפט - אשר לטענת מחנה הימין מנסים להכשיל את נתניהו, ונוסף עליהם גורמים פוליטיים. כך למשל, שר הביטחון בני גנץ, שר החוץ גבי אשכנזי, ויו"ר יש עתיד יאיר לפיד.
דוגלים במדיניות חוץ וביטחון המבוססת על פיוס, אבל מאחר שגישה זו אינה זוכה לתמיכה גדולה בציבור, הם לא עושים זאת בפומבי ובמקום זאת מעבירים את הכל לרמה האישית - והשטחית.
הם מתרברבים בקשריהם הענפים עם הדמוקרטים. אמנם ברור להם שהדרך היחידה להסתדר עם אידיאולוגים כגון סוזן רייס, מהאר ביטאר, רוברט מאלי, ג'ייק סאליבן ו־וויליאם בורנס היא לפייס אותם. הם יודעים שהסיבה היחידה שלנתניהו אין יחסים לבביים עם כל בעלי תפקידים אלו היא משום שהוא מסרב לוותר על אינטרסים לאומיים כדי לפייס אותם. אבל את זה הם לא אומרים. הדמוקרטים, הם אומרים, אוהבים אותנו ולא מחבבים את ראש הממשלה, ועל כן אנחנו ננווט את יחסי ישראל־ארה"ב טוב יותר ממנו.
עבר פרו־פלשתיני עשיר. ביטאר ומשפחתו (במרכז) עם הנשיא אובאמה // צילום: באדיבות הבית הלבן
מינוי תואם עמדות
הבעיה עם מחנה הפיוס היא שהוא גולש מעבר לשמאל הפוליטי והפקידותי. הוא כולל גם שתי מפלגות שטוענות שהן בימין - ישראל ביתנו ותקווה חדשה. אמנם אחרי שאביגדור ליברמן מנע הקמת ממשלת ימין שלוש פעמים ברצף כבר ברור כי אינו איש ימין, אולם על פי הסקרים, ישראלים רבים מאמינים שיו"ר תקווה חדשה גדעון סער וחבריו עודם חברי המחנה הלאומי, ועל כן יפעלו מול ממשל ביידן כפי שפועל המחנה הלאומי בראשות נתניהו.
אך לא כך המצב. אנו יודעים זאת גם ממה שסער אומר וגם ממה שאנשיו אומרים. סער אומר שיקים ממשלה עם לפיד ולא עם נתניהו וברור מה תהיה מדיניות של ממשלה בשותפות שניהם, גם אם תהיה בה רוטציה חברית עם סער. תהיה זאת ממשלה שתכופף את האינטרסים הלאומיים של ישראל לעמדות של הממשל האמריקני החדש. כמו כן, הגיבוי הנרחב שסער מעניק למערכת המשפט בזמן שראשי הפרקליטות, היועץ המשפטי לממשלה ושופטי בג"ץ מנכסים לעצמם, לדעתם של רבים בימין, את שארית הסמכויות של הממשלה לקבוע מדיניות ושל הכנסת לחוקק חוקים, מצביע על כיוון מדיניותו בצורה ברורה.
פרד פלייץ, בכיר לשעבר ב־CIA ובמועצה לביטחון הלאומי של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ, הגיב לדבר מינויו של ביטאר בציוץ בטוויטר וטען שמדובר ב"מינוי מזעזע שיש לבטלו במהירות האפשרית. מאהר ביטאר הוא עוכר ישראל ואין לו את הכישורים המינימליים לפקח על המודיעין במועצה לביטחון לאומי".
פלייץ סיים בתהייה, "האם ביידן ו(ג'ייק) סאליבן (היועץ לביטחון לאומי) אישרו את המינוי או האם הם לא ערים למה שקורה בממשל שלהם?"
מן הסתם, הם יודעים טוב מאוד מיהו ביטאר ועל כן נתנו לו שליטה על מערכות המודיעין של מעצמת העל. הם רוצים לקדם את העמדות שלו כי עמדותיו עמדותיהם.
הבחירות הבאות שייערכו בישראל הן לא רק על "כן ביבי", "לא ביבי". הן בחירה בין אידיאולוגיות. בין ציונות לבין פוסט־ציונות, בין מוכנות להיאבק על ריבונותנו בארץ ישראל לבין נכונות לוותר עליה תמורת יחסים טובים עם מי שאינם אוהדי ישראל. √ טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
