לבנה אחת פחות בחומה

האלימות בערים החרדיות מצטלמת רע, אך זה לא האתגר האמיתי שמעמידים החרדים בפני החברה הישראלית. גם אחרי הקורונה, החומות שבנו החרדים בינם ובין החברה הישראלית ייוותרו גבוהות, ולצידן, תולדת הקורונה, חפיר חברתי עמוק. שתי מדינות לעם אחד. השפל במהומות האלימות בסגר השלישי הוא סימפטום לבעיה האמיתית. אחרי שני עשורים של ניסיונות לשלב את החרדים במעגלי החיים בישראל, התוצאות דלות. המגמה המרכזית בליבת החברה החרדית, "המיינסטרים החרדי", נותרה התבדלות והסתגרות. גם במחיר של חיי אדם, כמו שראינו במהלך השנה האחרונה. המסקנה היא שהמשך ההתבדלות החרדית היא פריבילגיה שמדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה. 

בישראל חיים היום 1,175,088 חרדים המהווים 12.5% מהאוכלוסייה. החברה החרדית צעירה מאוד והגיל החציוני בה הוא 16. שיעור הילודה של החרדים הוא 6.6 ילדים לאישה, כנראה שיעור הפריון הגבוה בעולם המערבי. הגידול הטבעי הגבוה הוא מרכיב משמעותי באתגר שהיא מציבה בפני הישראליות. גודלה של הקהילה הופך אותה למשפיעה הרבה יותר מבעבר על הכלכלה והחברה בישראל. השפעה שתתעצם עם הגידול הדמוגרפי המהיר. 

כבר בראשית שנות ה־2000 היה ברור שיש צורך חיוני בשילובם כדי שישראל תהיה שוויונית יותר ותמשיך לשגשג או לפחות תשמור על רמת חיים של מדינה מערבית מובילה. מאז קיבלה ממשלת ישראל שורת חוקים והחלטות ויזמה פרויקטים רבים שנועדו לשלב חרדים: בצבא, בכלכלה, בהשכלה ובחברה. תקוותם של העושים במלאכה היתה ששילוב החרדים יביא גם קִרבה ערכית וחברתית ביניהם ובין שאר הישראלים, והחומות שמקיפות את הקהילה החרדית תנמכנה. 

במבחן התוצאה, בחלק מהנושאים המאמצים הללו הצליחו באופן מוגבל, ובחלק אחר, כשלו. נתחיל ב"שוויון בנטל" - גיוס בני הישיבות לצה"ל. אחרי פינג־פונג של 20 שנים, בין הכנסת לבג"ץ, הסדרים שקמו ונפלו ומאמצים של צה"ל לגייס חרדים, נחשפה לפני כמה חודשים האמת העירומה: חרדים כמעט שלא מתגייסים לצבא. יתרה מזו, רוב החרדים סבורים שגם חרדי שלא לומד תורה לא צריך לשרת בצה"ל. הערך של שירות למען המדינה, המרכזי כל כך בהוויה הישראלית, לא מעניין את החרדים.

כוח פוליטי יעיל

האתגר השני הוא שילוב חרדים בשוק התעסוקה. כאן, נחלו המדיניות הממשלתית וכוחות השוק הצלחה מסוימת, אבל מוגבלת. בעוד בתעסוקת נשים הושגו הישגים משמעותיים והיא קרובה לזו של נשים יהודיות לא חרדיות (77% ו־84% בהתאמה), שיעור התעסוקה בקרב גברים חרדים נותר נמוך מאוד. מול תעסוקה של 88% אצל יהודים לא חרדים, שיעור התעסוקה של גברים חרדים עומד על 52.5% בלבד. יתרה מזו, הגברים החרדים שעובדים מרוויחים דרמטית פחות מאשר הלא חרדים. שכרו הממוצע של גבר חרדי עומד על 56% בלבד משכרו של יהודי לא חרדי. כל אלו קולעים את החברה החרדית לעוני עמוק. 52% מהחרדים, ו־60%(!) מהילדים החרדים, חיים מתחת לקו העוני (לעומת 9% מהילדים באוכלוסייה היהודית הלא־חרדית). 

שילוב החרדים נכשל גם בהיבטים נוספים. מאמצי השילוב של מערכת ההשכלה הגבוהה אמנם הביאו לעלייה במספר החרדים הלומדים באקדמיה, אך מדובר עדיין במספרים קטנים ביחס לגודל הקהילה החרדית ולשיעור ההשכלה הגבוהה בשאר האוכלוסייה בישראל. בנוסף, גם מערכת החינוך החרדית, בעיקר זו של הבנים, לא מכשירה אותם לשוק התעסוקה והאזרחות הישראלית. רוב מכריע של הגברים הבוגרים של המערכת הזו חפים מכל ידע מלבד זה התורני, והיכולת שלהם לגשר על פערי ההשכלה בשנות ה־20 וה־30 שלהם מוגבלת מאוד. הן הבנים והן הבנות כמעט שלא לומדים אזרחות, והבנתם את הישראליות לא מספקת. מנגד, בחלק ממערכת החינוך החרדית האוריינטציה היא עדיין אנטי־ציונית, מה שמשפיע גם הוא על תפיסתם של החרדים את מקומם וחובותיהם כאזרחים במדינת ישראל. 

הפעם למען שימור האוטונומיה החרדית היה צריך להקריב חיים. ירושלים, 2021 // צילום: אורן בן חקון

הכישלונות הללו, וההשתלבות המוגבלת של חרדים בחברה הישראלית, אינם מקריים. הגדרתה וזכות קיומה של החברה החרדית הן התבדלות והסתגרות. אלו משרתים את שימור ערכיה, אך הפכו לערך בפני עצמו. לכן, מול מאמצי שילוב החרדים של מדינת ישראל, מובילים המנהיגים הרוחניים והפוליטיים החרדים גישה לעומתית ונאבקים במאמצי המדינה לשלב חרדים. 

למאמץ הזה שני צירים מרכזיים: רוחני־קהילתי וכלכלי־

פוליטי. הקהילה החרדית מלאה בחסד, אך אין בה רחמים. את גדרי הקהילה מציבים הרבנים, כל אדמו"ר בחצרו וכל ראש ישיבה או פוסק, בקהלו. בהנהגת הרבנים והעסקנים, כל מי שסוטה ולו במעט מהקו הקהילתי הנוקשה מוקע מייד, והוא ומשפחתו נידונים לסבל ולפגיעה קשה ביכולתם להמשיך לחיות בתוך הקהילה. כדי לקיים את אורח החיים החרדי, ולמנוע מבני הקהילה חרפת רעב, מפעילים החרדים ביעילות רבה את כוחם הפוליטי, המניב להם תקציבים משמעותיים המוזרמים למוסדות החרדיים ישירות, או ללומדי התורה החרדים.

לצד זאת, פיתחו החרדים תפיסה ערכית שלפיה, בין שהחברה הישראלית מכירה בכך ובין שלא, הם אלו שמקיימים את מדינת ישראל "בהבל פיהם של תינוקות בית רבן". בעיניהם, שאר הישראלים הם אך פועלים בעולם החומר, צבא, כלכלה, כדי לשרת את התכלית המקודשת הזו, כלומר את אורח החיים החרדי. 

חיים של ישראלים אחרים

כמו בתחומים אחרים, הקורונה העצימה את המגמות הללו וחידדה אותן. הפעם למען שימור האוטונומיה החרדית וביצור החומות, היה צריך להקריב חיים. את אלו של בני הקהילה, שגם כעת התחלואה בה גבוהה בשיעורים מבהילים, אבל גם חיים של ישראלים אחרים. לאורך השנה, שוב ושוב, וגם אחרי שהתבררה עוצמת וחומרת המגיפה, בחרו מנהיגים חרדים (אשכנזים) רבים לשלם את המחיר הזה. הבחירות הללו זוכות לגיבוי משמעותי בקרב החרדים. סקרים מראים כי לאורך התקופה היחידים שזכו לאמון גבוה מאוד של החרדים בניהול המשבר הם הרבנים. 

הקיטוב בין חרדים לשאר חלקי החברה הישראלית מבטא משבר עמוק הרבה יותר. שילוב החרדים בכלכלה ובמעגלי החיים בישראל חיוני ליכולתה להמשיך לשגשג חברתית, ערכית וכלכלית. המשך המגמות הקיימות של בידול והסתגרות של החרדים הוא הרה אסון. הניסיון מלמד כי הגורם היחיד שהביא עד היום לשילובם בחברה היה מדיניות כלכלית שלא תמכה באורח החיים החרדי. בנוסף, גם בתוך הקהילה החרדית יש כוחות שמבקשים שילוב ושינוי וגם להם פוטנציאל השפעה. כדי לשנות את המגמות, דרושה מנהיגות פוליטית נחושה. במקום לעסוק בבחירות הקרובות בכן־לא ביבי, חובתם של כל המתיימרים להנהיג את מדינת ישראל להבהיר לנו, הישראלים, כיצד הם מתכוונים להתמודד עם האתגר הזה. 

ד"ר שוקי פרידמן הוא מנהל מרכז לאום, דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו