קונספציית ביטול הסכם הגרעין קרסה

הסיסמה "טוב לארצות הברית. רע לנו" מסכמת היטב את הדיון הציבורי בישראל בעקבות הפסדו של טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב . מלבד "הסכמי אברהם" והעברת השגרירות לירושלים, הובלט ביטול הסכם הגרעין עם איראן כעמידה נחושה של טראמפ לצד ישראל. בהתאמה, פורסם מיד לאחר השבעת ביידן לנשיא שישראל עומדת על כך שאין לחזור להסכם מבלי להכניס בו שינויים. אז טוב ליהודים או רע ליהודים? הגיע הזמן לעשות סדר.

ראשית, נזכיר את עיקרי ההסכם. הצדדים הם איראן, חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון, גרמניה והאיחוד האירופי. ההסכם קובע מגבלות על התקנת צנטריפוגות, העשרת אורניום, מחקר גרעיני ועוד, ומכונן מנגנון פיקוח בינלאומי הדוק וחסר-תקדים על ידי סבא"א בכל מתקני הגרעין האיראניים, או כל אתר אחר לפי דרישת רוב מבין החותמות על ההסכם. חלק מהמגבלות תקפות עד שנת 2025 וחלק עד 2030. זה אולי יפתיע קוראים רבים, אך רבים במערכת הביטחונית האמריקאית, גם תחת טראמפ, ורבים במערכת הביטחון הישראלית היו בעד ההסכם מלכתחילה או התנגדו לפרישה ממנו. ביניהם ניתן למנות עשרות גנרלים לשעבר בצבא האמריקאי, ראשי מוסד ושב"כ לשעבר, מומחי גרעין, ומנהיגי מדינות באירופה. גם גדי איזנקוט בעת כהונתו כרמטכ"ל אמר שאין סימנים שאיראן מפירה ההסכם וראש אמ"ן לשעבר, אלוף במיל' עמוס גלעד, התבטא אף הוא נגד הפרישה ממנו.

אחד המתנגדים הגדולים להסכם הוא נתניהו, נימוקיו העיקריים: ההסכם מעכב את פרויקט הגרעין הצבאי של איראן אך לא מבטל אותו לחלוטין. ההסכם לא מגביל את פעילותה האזורית המזיקה של איראן במזרח התיכון. ההסכם לא מגביל פיתוח טילים בליסטיים. הבעיה בהסכם לפי נתניהו אם כך, אינה שהוא לא מונע מאירן לפתח נשק גרעיני, אלא שהוא לא מגביל אותה לגמרי. 

במאי 2018 הודיע טראמפ על פרישת ארה"ב מההסכם וזאת על אף שגם לפי ארה"ב איראן לא הפרה אותו. בין היתר, זו היתה תוצאה של לחצים כבדים מצד נתניהו אשר דחק את המפלגה הרפובליקנית להתנגדות להסכם, והצליח למכור לטראמפ את הצעד השנוי במחלוקת. וכל זאת במחיר של קיטוב התמיכה האמריקאית בישראל ושבירת נורמות ביחסים הדיפלומטיים הקרובים בין המדינות. האם המחיר היה שווה?

בשנתיים וחצי שחלפו התבררו השפעות הפרישה. גם בתוספת סנקציות כלכליות על איראן ועל החברות הסוחרות איתה, הצעד לא הביא לתוצאה המקווה. כלכלת איראן לא קרסה. האופוזיציה הפנימית לרפובליקה לא התחזקה, ולעומת זאת הנשיא והזרם הפרגמטיסטי והרפורמיסטי נחלשו (וזה כאשר אנחנו בשנת בחירות לנשיאות). נתמכי איראן במזרח התיכון לא נחלשו. מעמדה של ארה"ב בקרב שאר המעצמות נפגע קשות, עובדה העומדת ברקע של אי הארכת אמברגו מכירת הנשק לאיראן במועצת הביטחון באוקטובר 2020. והעיקר: פרויקט הגרעין לא נעצר, אלא צעד קדימה. מאז פרישת ארה"ב מההסכם ולפי חלק מההערכות, זמן הפריצה לפצצה התקצר לפחות משנה.

מדובר, לצערנו, בכישלון של קונספציית ביטול ההסכם. היא הביאה לנצחונות תדמיתיים ומראית עין של "כח", אבל ייתכן שבעיקר הזיקה למאמץ הבינלאומי נגד התגרענות איראן.

החשש המוצדק מאיראן גרעינית אינו נחלתו של נתניהו או נחלתה של ישראל בלבד, שותפות לו מדינות רבות במזרח התיכון ובעולם. פרישת ארה"ב מההסכם ללא עילה יוצרת נורמה שמחלישה את הכוחות הפרגמטיים והמתונים אשר מעוניינים בפתרון בעיות בהסכמים, בעולם ובאזור. 

חזרת ארה"ב להסכם תסייע לשיקום מעמדה ותשקם את הקואליציה הבינלאומית להגבלת איראן. בשיתוף מדינות נוספות במזה"ת, היא תוכל להיות נקודת הפתיחה לשורה של הסכמים חדשים שיעסקו בסוגיות הנוספות לרבות חיזבאללה, והגבלת טכנולוגיות צבאיות אחרות. שיתופי הפעולה החדשים של ישראל במזרח התיכון והסכמים נוספים להגבלת השפעתה הצבאית של איראן באזור גם מקדמים את ישראל למטרות הוותיקות של פירוז אזורי ואף להסכם עם הפלשתינים.

כשיעקב התכונן למפגש עם עשיו, שרדף אחריו כדי להורגו, הוא התכונן לשלושה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה. מלחמה היא אופציה, אבל רק אופציה של חוסר ברירה. מוצא אחרון. להוריד מהשולחן את כל האופציות שאינן כוחניות, יהיה חסר אחריות. אם ממשל ביידן ישכיל לתקן את המעוות, זה לא רק יהיה לטובת ארה"ב, אלא גם לטובת הסיכוי שלנו ושל ילדינו לשרוד ולשגשג במזרח התיכון לשנים ארוכות קדימה.