תחקיר "עובדה" הציג לנו את הפנים היפות, הצעירות, החכמות, האידיאליסטיות, של פקידי ישראל. צעירים ש"התגייסו" למערכת הציבורית, תוך ויתור על קריירה מתגמלת בעולם העסקי שבחוץ. אלא שעם כל הכבוד להקרבה, שתי סוגיות מטרידות מצריכות התייחסות.
ראשית, ה"סוד" הגדול של המערכת הפוליטית, שנאמר כקביעה שאין לערער עליה: אותם פקידים בכירים הם אלה שמחליטים "לאן הולך הכסף שלנו". הם אלה שמכריעים על סדרי העדיפיות בפועל, והם אלה שקובעים מי יתוקצב ומה יקודם - ומי ומה לא. עכשיו, אחרי שפוטרו, הם יושבים מול מראיין אינטליגנטי ואמפתי, ומוכרים לנו את הסחורה הרותחת שלהם על השרים שתחתם שירתו - ואנחנו מתבקשים להאמין שאין לזה שום קשר לפוזיציה פוליטית. בואו נדמיין לרגע תסריט הפוך: פקיד מפוטר "מטנף" על שר עם תפיסת עולם "נכונה". מייד היו מאשימים אותו, ואת מי שנתן לו במה, בחתירה תחת ערכי הדמוקרטיה.
הדבר המבהיל שנחשף הוא השיטה האכזרית, שבה הפקידות הבכירה במשרדי הממשלה מנהלת בפועל אג'נדה פוליטית וכלכלית מעל לראשי השרים, נבחרי הציבור שלנו, מתוך תפיסה עצמית של "מבוגר אחראי". המשמעות היא שעבורנו, כאזרחים שהולכים לקלפי, אין בעצם שום יכולת להשפיע. ביום־יום האפור והשוחק פקידי השירות הציבורי הם אלה שמכתיבים את סדר היום הכלכלי, הפוליטי והחברתי.
וכאן אנו מגיעים לתהייה השנייה: מי הם, בעצם, אותם פקידים בכירים? מהיכן באו? הרי במערכות האלה אין באמת "אובייקטיבי": לפקידים הבכירים יש עמדות, גם הם עברו מסלול של סוציאליזציה מקצועית והשכלתית, ויש להם תפיסה כלכלית שהם רוצים ליישם. יתרה מכך, כמו ביחידות נבחרות אחרות בישראל, גם כאן כנראה עובדת השיטה הישנה והטובה של "חבר מביא חבר". בסופו של דבר, נמצא בצמתים האלה נציגים של אותה קבוצה המנהלת את המדינה בפועל. אותם בתי גידול חברתיים, אותם בתי מדרש, אותו סדר יום.
נכון, העשור האחרון היה מוצלח מבחינה כלכלית, ואני בטוחה שהפקידים מבסוטים מהתוצאות - עם כל מי שיושב בצד הנכון של הסטטיסטיקות. מצד אחד תמכו וקידמו את בעלי ההון, ומצד אחר הגדילו משמעותית את אי־השוויון בישראל.
אני רואה קו ישיר בין 2 מיליון ישראלים מתחת לקו העוני - לבין שיטת הניהול וקבלת ההחלטות של הפקידים באוצר ובאגף התקציבים. אם לשאול מרידור ולקרן טרנר היתה השפעה גדולה כל כך על "לאן הולך הכסף", אולי הם צריכים גם לתת לנו, תושבי הפריפריה הגיאוגרפית, החברתית והכלכלית, דין וחשבון על חלקם בהגדלת אי־השוויון בישראל. הרי הדעת לא סובלת מציאות שבה הם ודומיהם מקבלים סמכות, אך לא צריכים לשאת בשום אחריות.
