תחליפי מפלגות

הישראלים, יש עתיד, תקווה חדשה, ימינה, כחול לבן, ישראל ביתנו, וגם רשימות קיקיוניות אחרות, הן "מפלגות" רודניות, נתונות לחלוטין לשליטת ה"יזמים" שלהן, ולצידם "אסטרטגים" למיניהם. לחלקן יש "חברי מפלגה" רשומים וסניפים ולחלקן אין, אבל כולן בעצם שלד ארגוני להתמודדות על פתק הבוחר, ולא מפלגות אמיתיות. ולא רק מפני שהן בבעלות ה"מנהיגים", כמו שלמדו שלח ביש עתיד או לוי־אבקסיס בישראל ביתנו. הן אינן מפלגות אמיתיות, מפני שהמצע שלהן אינו אלא סיסמאות מסחריות, ושום דיון פוליטי ממשי לא מתקיים בהן. 

אבל הצרה אינה נגמרת ברשימות מרכז־שמאל ומרכז-ימין אלו. גם ה"מפלגות" האחרות אינן מייצרות שיח פוליטי שהבוחר יכול להתייחס אליו ולשקול את בחירתו. בוחרי יהדות התורה אינם מתעניינים אלא בהוראות אדמו"רים ורבנים, ואולי גם בשאלת התמיכה בנתניהו. אין לנו מושג ברור מה מתחולל במפלגות כמו עוצמה יהודית ובנות מינה הלאומניות - מק"י־חד"ש, בל"ד, רע"ם ותע"ל. חבירת מנהיג רע"ם, מנסור עבאס, לנתניהו היתה הפתעה מרעישה בגלל רשלנותה ובטלנותה של התקשורת הפוליטית הישראלית, הממעטת בדיווח על המפלגות האלה. 

נותרו מפלגות שורשיות אחרות בתרבות הפוליטית שלנו: הליכוד, שמוצאו בראשית התנועה הציונית (הציונים הכלליים) או לפחות ב־1925 (הרוויזיוניסטים); מפלגת העבודה ומרצ יכולות להצביע על התחלותיהן ב־1905 (הפועל הצעיר) ו־1906 (פועלי ציון); לבית היהודי ולאיחוד הלאומי, שהתמתג עכשיו לציונות הדתית, יש שושלת יוחסין מ־1902 (המזרחי). כולן במשבר.

הליכוד במצב הטוב ביותר, אבל הוא תלוי על חוט דק במשפטי נתניהו. אחריו צפוי מאבק ירושה קשה ביותר. נתניהו הסתמך בהנהגת הליכוד על ביצועיו המנהיגותיים והזניח לחלוטין את המפלגה. מבחינתו, הליכוד אינו אלא מותג, לא מפלגה חיה, מתדיינת, מתעדכנת. הליכוד לא התחייב לבוחריו במצע מסודר כבר 12 שנה. איננו יודעים מה תוכניותיו בסוגיות הריבונות או המשילות, למשל. מפלגת העבודה גוועת בביזיון אחרי שלא הצליחה להתמודד עם כישלון האסטרטגיה המדינית שלה. גם מרצ נלחמת על חייה בעשורים האחרונים, מאותה סיבה. שתיהן ניהלו למעשה פוליטיקה של זהות אשכנזית עם ניסיונות כושלים לפרוץ אותה. גם הבית היהודי מפנה את מקומו לשלדים אלקטורליים.

המכנה המשותף לכל הסבך הזה הוא מעילת המפלגות בתפקידן העיקרי: להעלות אל המערכת השלטונית את האינטרסים והערכים של הציבור, וכך לפתח שיח פוליטי ער ומגוון ולהציע לבוחר הישראלי את החלופות שנדונו בו. מפלגות הן גורם חיוני לכל דמוקרטיה ייצוגית, מפני שהן המתווכות בין הציבור לשלטון. בלעדיהן לא יתקיים שלטון בהסכמת הנמשלים, הבסיס המזערי לכל דמוקרטיה.

משבר ההתנוונות של המפלגות אינו ייחודי לישראל. הוא מתרחש באופנים שונים גם באמריקה ובאירופה. לא רק פה מפלגת העבודה נמחקת, למשל. גם אחיותיה האירופיות מידרדרות, ו"מנהיגים" כמו יאיר לפיד אתה מדפדף בכל ז'ורנל אירופי. הוא אינו שונה מגרילו האיטלקי, למשל.

אז קובלנות על מפלגות אולי נשמעות כהטפה נגד משהו גלובלי שאי אפשר למונעו, אבל צריך להביא בחשבון מה מוטל על הפרק - עצם הישרדותו של המשטר הדמוקרטי. לא פחות. כאשר המפלגות מתנוונות לכדי מערכות של שיווק והנדסת תודעה, הן חדלות בהדרגה לברר את דעת הבוחרים, לייצגה או לנסות להשפיע עליה, ובזה ניטלת מהציבור היכולת להשפיע על השלטון. בלי שיח דו־כיווני בין השלטון לציבור, החירות הפוליטית לא תעמוד בפני כוחות אנטי־דמוקרטיים של "מומחים" למיניהם, בעלי הון ותאגידים ענקיים. תתפנה הדרך לשלטון אוליגרכי תחת ציפוי דק של קישוטים דמוקרטיים. 

התרעה חמורה זימנו לנו עכשיו המניפולציות המקוממות של התקשורת והרשתות החברתיות בארה"ב. במקרה הטוב - זה יוביל למשבר. במקרה הרע - ניווכח שבתום 330 שנה בלבד מ"המהפכה המהוללת" באנגליה בשלהי המאה ה־17, בא הקץ למשטר הדמוקרטי המודרני.