הטראמפיזם במספרים

לקראת סוף כהונת אובאמה פרסמתי באתר "מידה" דו"ח תקופתי על מצב הביטחון בעולם בשם "מחיר הפייסנות". על בסיס מאגרי מידע בחנתי את מספר הסכסוכים המזוינים ברחבי העולם ואת קורבנותיהם הישירים. המסקנה היתה מאלפת. בוש ואובאמה ביטאו השקפות קוטביות בנוגע לאחריות ארה"ב לביטחון העולם והשימוש בחיילים אמריקנים באזורי סכסוך. בוש שלח את הצבא לשתי מלחמות ממושכות מעבר לים - בעיראק ובאפגניסטאן - והכוחות האמריקניים ספגו הרבה מהאלימות באזורי סכסוך אלה. אובאמה הסיג את חייליו מאזורי הסכסוך, כך שהאנרגיה האלימה הופנתה פנימה, בין קבוצות ומדינות מקומיות, לדוגמה המלחמה בסוריה והתפרצות דאעש בצפון עיראק. 

טראמפ הציג מודל אחר: הוא היה תקיף יותר מאובאמה בכל הנוגע לשחקנים סוררים כמו איראן, דאעש ומשטר אסד, אך מנגד הוא שמר את חייליו בבית. ההבדלים באים לידי ביטוי גם במספרים. 

המידע שאציג מבוסס על מאגר הנתונים של המחלקה לחקר הסכסוכים והשלום באוניברסיטת אופסלה שבשבדיה, הכולל רשימה מקיפה של מלחמות וסכסוכים עולמיים, ובו גם רשימה מפורטת של "הרוגים כתוצאה מקרבות" ברחבי העולם. המאגר מכיל נתונים עד לשנת 2019. את שנתו האחרונה של טראמפ חישבתי על סמך מקורות אחרים, כך שיש לקחת את הפרטים בערבון מוגבל. 

אלו הנתונים על הרוגים ישירים כתוצאה מעימותים שמעורבות בהן מדינות: טראמפ (עד 2019): 172,182 (כ־50 אלף נוספים לשנת 2020); אובאמה קדנציה שנייה: 380,678; אובאמה קדנציה ראשונה: 148,541; בוש קדנציה שנייה: 79,588; בוש קדנציה ראשונה: 82,643.

מכיוון שרבים מהסכסוכים הגדולים היו במזרח התיכון, המשמעות ברורה למדי: מעורבות ישירה של אמריקה כ"שוטר עולמי" בסגנון בוש מורידה משמעותית את מספר ההרוגים. לעומת זאת, נסיגה מלאה שלה בסגנון אובאמה עלולה להביא להתפרצות ברמות האלימות. טראמפ, שמציג מודל ביניים של "בדלנות מעורבת", מפגין ביצועים בהתאם: פחות הרוגים מאובאמה, אבל יותר מבוש. 

מסקנות דומות עולות מנתוני סכסוכים בין קבוצות לא מדינתיות. בקדנציה של טראמפ נרשמו 18 אלף הרוגים, לעומת 41,576 בקדנציה השנייה של אובאמה; 20,237 בקדנציה הראשונה שלו; 12,843 בקדנציה השנייה של בוש; ו־38,553 בקדנציה הראשונה שלו. 

מובן מאליו, נתונים אלו מציגים תמונת מצב חלקית בלבד - די להזכיר את קורבנות הקורונה כדי להבין שישנם פקטורים נוספים מלבד קורבנות סכסוכים כדי לבחון את מצב העולם. נתונים אלו גם לא מתארים גלי הדף שניים ושלישיים של מלחמות - כמו גל הפליטים האדיר שסחף את אירופה בעקבות עליית דאעש והמלחמה בסוריה, דבר שניתן לזקוף לחובתו של אובאמה. גם לא ניתן להעריך השלכות ארוכות טווח של מדיניות חוץ - כמו פצצה אטומית איראנית למשל. ונוסף על כך, השאלה העקרונית עודנה פתוחה: האם מוצדק שארה"ב תסכן את חייליה כדי לצמצם הרוגים במדינות זרות? 

ועדיין, מדובר באינדיקטור חשוב שלקחיו ברורים: כאשר ארה"ב מתערבת ומפעילה כוח בעולם, הוא הופך למקום בטוח ויציב הרבה יותר מאשר כשהמעצמה הליברלית ביותר בהיסטוריה נסוגה, מפייסת ומובילה מאחור. נקווה שזה לא סימן לבאות.