הניצחון לעודה, הפרחים לנתניהו

בבחירות 2015 נפל דבר בפוליטיקה של המפלגות "הערביות" בישראל. העלאת אחוז החסימה, שיזם ליברמן על מנת לצמק את כוחם של חברי הכנסת הערבים, הביאה להקמת הרשימה המשותפת. הרשימה עשתה את הבלתי ייאמן: ארבע מפלגות שונות בתכלית השינוי בכל הנוגע לסוגיות של כלכלה, זכויות אדם, מדיניות וביטחון ועוד, חברו לרשימה עם פתק אחד.

הרשימה הזו הגיעה לשיא כוחה בבחירות האחרונות, עם 15 מנדטים, השלישית בגודלה. ממקום שולי בכנסת, הפכה הרשימה המשותפת לשחקנית משמעותית, כאשר המלצה שלה לנשיא על גנץ להרכבת הממשלה, נתנה לו את המנדט. נוסף על כך, הבחירות האחרונות שמו על השולחן באופן ריאלי אפשרות להרכבת ממשלה בתמיכת המשותפת, כפי שקרה רק ב־1992. 

פוליטיקאים שהתנגדו פומבית לאפשרות כזו בעבר, כמו לפיד ויעלון, הפכו לתומכים נלהבים באופציה הזו כאפשרות היחידה להרכבת ממשלה ללא נתניהו. המהלך אמנם נכשל, אבל הכשיר את הקרקע להתייחסות הפומבית המפורשת של יאיר לפיד במוצאי השבת האחרונה, לראשונה מראש, שילך למהלך של הרכבת ממשלה בתמיכת המשותפת.

איך התרחש המהפך הזה, בחמש שנים? איך לפיד, שהצהיר ב־2013 שלא יישב עם "הזועביז", הפך למי שרואה במשותפת פרטנר פוליטי? איך המהלך ששם את כל גוני הקשת הפוליטית הערבית־ישראלית יחד ואפשר להתייחס אליהם כמקשה אחת דחויה, גרם דווקא להתקרבות המשותפת להשפעה?

התשובה הראשונה היא כוח פוליטי, שנמצא בקו עלייה. למעשה, פוטנציאל הגדילה של המשותפת רחוק מלמצות את עצמו. כל גידול משמעותי בשיעור ההצבעה של החברה הערבית בישראל, יכול להקפיץ אותה למחוזות 20 המנדטים. במערכת הפוליטית העכשווית, יהיה קשה מאוד לחולל מהפך, ודאי מצד המרכז־שמאל, ללא מעורבות שלה. כפי שאומר איימן עודה, יו"ר המשותפת: "אנחנו, האזרחים הערבים, לא יכולים לבד, אבל בלעדינו זה בלתי אפשרי".

לכוח הזה נוסף זרז בלתי צפוי: בנימין נתניהו. הוא זה שקרא את המפה הפוליטית, והבין שרק אם יצליח לנטרל את המשותפת, ירסק את הסיכוי לבניית גוש 61 למרכז־שמאל. נתניהו הוא הראשון שהבין שהמשחק של "ביבי או טיבי" עומד למצות את עצמו. המהלך שלו לפירוק המשותפת, תוך חיבוק יו"ר רע"מ, מנסור עבאס, כיוון בדיוק לשם. אנחנו עדיין לא יודעים אם הוא צלח. מה שבטוח הוא שנתניהו הסיר את מכשול הפחד למנהיגים פוליטיים יהודים מובילים, לדבר בגלוי על שיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת.

אם החברה הישראלית עומדת בראש מעיינינו, אנחנו יכולים להיות מעודדים מהמהלך הזה. הוא יכול לקרב את סוף השיתוק הפוליטי, כנראה משמאל אבל אולי גם מימין. הדבר המשמעותי יותר הוא הוצאת חברי הכנסת המייצגים את הרוב המכריע של המצביעים הערבים בישראל, מהחרם הפוליטי. זו מגמה שיכולה לעודד חיבור ותיקון היחסים המתוחים בחברה הישראלית, על חשבון מגמות של אלימות, גזענות ואפליה. לא צריך להסכים עם כל מרכיב במשותפת כדי להבין שגורל אחד שם אותנו כאן, וככל שנייצר חברה משותפת אחת, כן ייטב לנו ולדורות הבאים של החברה הישראלית.