מפלגת המרכז המסחרי הישן

חולדאי, גנץ, לפיד, לבני, מופז, אולמרט, שרון, רוני מילוא - כולם הנהיגו מפלגות מרכז ב־20 השנים האחרונות: הישראלים, כחול לבן, קדימה, יש עתיד ומפלגת המרכז מהמאה הקודמת. ממרחק הזמן נראה כי הרקורד של מפלגות אלו דל, ועמידותן בפני רוחות הזמן רופפת. אך לפני שנתיים הוצבו נערות משולהבות בכנס ההשקה של כחול לבן כשהן צורחות לקראת בואו של גנץ משל היו במופע של הביטלס, והופ - הכל התפוגג. אח, איפה הן הבחורות ההן? 

מפלגות המרכז נכשלו במבחן הזמן, ולכך כמה הסברים. הראשון קשור להנדסת הבנייה, ובעיקר לחומרי הבנייה, של המפלגה. הן קמו והתפרקו משום שמהנדסי הבנייה וקבלני הבנייה שלהן בנו להן תמהיל אנושי פרי מוחם הקודח של יועצים ומשרדי פרסום תל־אביביים, והן נמכרו להמוני בית ישראל משל היו משחת שיניים או אבקת כביסה. באין דמוקרטיה (פריימריז), ראשי המפלגות האצילו סמכויות ברוחב לב לכוהנים הגדולים מתל אביב. כך, באינסטנט, נבנו מפלגות פסיפס ששווקו כמי שמבטיחות ללקוח מכל טוב: מרכז ופריפריה, דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים. סופרמרקט ישראלי, ללא שורשים וללא עבר. פנינה תמנו־שטה לצד עפר שלח, חילי טרופר לצד מיקי חיימוביץ', מיכאל ביטון לצד אסף זמיר. להשלמת הנוסחה, וכדי לקרוץ לישראלים שרגלם האחת נטועה בימין, הוצבו בחלון הראווה גנרלים: ליפקין־שחק, שרון, מופז, גנץ, אשכנזי, יעלון. 

אגב, תמהיל מגוון וצבעוני לא פחות נראה גם בליכוד, אבל בשונה מהתמהיל שנקבע על ידי חברת הפרסום מתל אביב, בליכוד זה נקבע במידה רבה על ידי הגברת אילנה מעפולה. התמהיל אינו מקרי, והוא נבנה בהתאם לאלגוריתם מקובל בכלכלת השוק: מקסום רווחים בהתאם למה שנכון כאן ועכשיו, ועוד כהנה נוסחאות מתורת המשחקים. המון פלסטיק, מעט עץ, אבל בעיקר מחסור חמור בעצמות וברזל: מפלגות המרכז היו ביתם של לא מעט חסרי חוליות; מכיוון שאינן אלא תעתיק האחת של האחרת, אין זה מפתיע שמתנהלים ביניהן חילופין בתדירות גבוהה במיוחד, לעיתים אלו טרמפיסטים ואופורטוניסטים. 

הגורם השני קשור באידיאולוגיה, בערכים ובתרבות. במבט כללי מאוד, כל מפלגות המרכז נטו לפשרה טריטוריאלית מול הפלשתינים והדגישו את הצורך בביצור שלטון החוק (שם קוד ל"אל תיגעו לי בבית המשפט העליון"). נוסף על כך, הן נוטות להתנער מהקצוות, ובכלל לכונן חברה נורמלית ש"כיף לחיות בה" (אולמרט). 

זה מביא אותנו להסבר נוסף החבוי בתת־הקרקע, כמעט במישור הפסיכו־אנליטי: מנהיגי מפלגות המרכז ובוחריהן התגבשו, בין השאר ובעיקר, לנוכח מה שקורה בצד השני. הם רואים בעיניים כלות את הגל הגואה של חרדים, דתיים־לאומיים וחרד"לים המתלכדים סביב הליכוד. ניעור בהם רצון קמאי, ואולי לא מודע, לכונן מחדש את מדינת "הישראלים" ולהתנער מישראל האחרת, זו שמתעקשת להתבצר סביב לאומיות יהודית ודתית (כזכור, כחול לבן הבטיחה לבוחריה לתקן את חוק הלאום). אבל, שוד ושבר: המציאות הגיאו־פוליטית אינה מתחשבת במפלגות המוקמות חדשות לבקרים, על מנהיגיהן יפי הבלורית והתואר: איראן ממשיכה להתחמש; נסראללה ממשיך לנאום; ההתנתקות - פרי הבאושים של קדימה - מתרסקת בפרצוף פעם אחר פעם; ואבוי, בעזה וברמאללה מסרבים ללכת על המודל הסינגפורי. 

המציאות חשפה את הניתוק, וייתכן שהציבור קלט זאת: על פי הסקרים, מפלגת גדעון סער, שמצהיר בריש גלי על ימניותו ועל מאבקו באקטיביזם של בית המשפט העליון, נוגסת ביש עתיד ובכחול לבן. המרכז החדש מתחיל להיות ישן.

בשבוע שעבר הסבירה חברת הכנסת מרב מיכאלי בראיון ל"ישראל היום" ש"מחנה המרכז־שמאל הוא קורבן אלימות", ושביבי "ריסק את המחנה". באמת, מרב? ככה סתם, נקישה קלה והכל מתפרק? אולי התפרק משום שהמחנה שלכם יושב על כלום? אולי מפני שהמהנדסים בנו אותו מלמעלה למטה, ולא להפך. אולי מפני שדווקא אצלכם/אצלכן צמחה בערוגות המרכז המסחרי מנהיגות חלולה?!