בעקבות הניצחונות האחרונים בג'ורג'יה, קראו דמוקרטים ואנשי שמאל לצעדים מהירים ורדיקליים לקידום האג'נדה הדמוקרטית של ג'ו ביידן: ביטול הפיליבסטר, הרחבת בית המשפט העליון וצירוף מדינות דוגמת מחוז קולומביה ופורטו ריקו כדי להבטיח שניים עד ארבעה מושבים חדשים בסנאט עבור הדמוקרטים. לנוכח צעדים רדיקליים שכאלה מתעוררת השאלה, מה צופן שינוי הממשל ביחס למדיניות החוץ של אמריקה, ובייחוד סביב הסכמי אברהם?
הכומר רפאל וורנוק, שנבחר לסנאט מטעם ג'ורג'יה - על התבטאויותיו האנטישמיות והשוואותיו המקוממות בין ישראל למשטר האפרטהייד של דרום אפריקה, והלגיטימציה שהוא מעניק לדרשה הנודעת לשמצה "אלוהים יקלל את אמריקה" של הכומר ג'רמיה רייט - מייצג את גישתם של גורמים רדיקליים רבים בשמאל האמריקני ובמפלגה הדמוקרטית, המתנגדים לערכיה המסורתיים של אמריקה. לגישתם, אמריקה נבנתה לאורך ההיסטוריה על גזענות, וכחלק מהשינוי שהיא צריכה לעבור, גם בעלי בריתה וידידיה של אמריקה המסורתית מזוהים כעת כחלק מתרבות הגזענות והעליונות הלבנה. זה עשוי להסביר מדוע גורמים אלה במפלגה הדמוקרטית תוקפים מדינות דוגמת ישראל, איחוד האמירויות, בחריין וערב הסעודית סביב זכויות אדם, אבל קוראים להבנה, להכלה ולהתקרבות בנוגע למשטר האייתוללות, תוך התעלמות מהברוטאליות שהוא הפגין כלפי העם האיראני והטרגדיות החוזרות על עצמן בטהרן זה ארבעה עשורים.
הברית בין הפלג השמאלי-רדיקלי של המפלגה הדמוקרטית לבין האסלאמיסטים, כמו זו בין המשטר האיראני לבין האחים המוסלמים, מושתתת על קונצנזוס נגד אמריקה המסורתית, או ליתר דיוק האוונגליסטית, על ערכיה ועקרונותיה. זו הסיבה שהפלג השמאלי-קיצוני של הדמוקרטים לא פוצה פה בגנותם.
רוח זו משתקפת בזרם המרכזי של התקשורת האמריקנית, הנשלטת ברובה על ידי השמאל הליברלי. דיווחיה מתאפיינים במוסר כפול: השוו, למשל, את הדיווחים על המחאה באיראן ב-2009, ב-2017, ב-2018 וב-2019 - שלא התקרבו לדפוס הסיקור של "האביב הערבי" במונחים של זמן אוויר או היקף הדיווח. דוגמה נוספת לצביעות התקשורת קיבלנו בשבוע שעבר, כשהמדיה גינתה את ההתקוממות בגבעת הקפיטול וכינתה את המוני המוחים, המאמינים שהבחירות נגנבו מהם, "אספסוף".
ואולם, בקיץ 2020, במהלך הפגנות BLM ("חיי שחורים נחשבים"), מגיש CNN כריס קואומו דווקא ידע לספק תירוצים להתנהגות הפורעים. הוא אמר, בשידור, "בבקשה תראו לי איפה כתוב שמפגינים צריכים להיות מנומסים". כתבת "ליברל ווקס", ג'רמן לופז, טענה במהלך הקיץ שאף על פי ש"המהומות הן מסוכנות ומפחידות", הן משרתות מטרה, משום שהן "עשויות להוביל לרפורמות חברתיות". עבור פוליטיקאים דמוקרטיים ותומכיהם בתקשורת, זהות מחוללי המהומות קובעת את אופי הדיווח.
ככל שהשמאל הרדיקלי יעצים את אחיזתו בזירה הפוליטית ובתקשורת בארה"ב, כך נראה עוד מהסטנדרט הכפול ומהצביעות הזו. אך האם יוכלו הסכמי אברהם לצלוח את הגל הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית? ב-15 בספטמבר השנה הוכרזו הסכמי אברהם כדי לכונן שלום, יחסים דיפלומטיים וכלכליים, וקידום הנורמליזציה והקשרים ההדדיים בין ישראל, איחוד האמירויות וממלכת בחריין. אך אף שמדובר בהסכמים אסטרטגיים מבחינה פוליטית וכלכלית, בלט מאוד מיתוגם במונחים המעוגנים במסורות הדתיות והתרבותיות: הסכמי אברהם - על שם האב המשותף לשלוש הדתות. ולכן יש לשאול, האם תוכל הברית בין נוצרים אוונגליסטים, יהודים דתיים ומוסלמים מתונים לעמוד נגד הברית בין השמאל הרדיקלי לאסלאמיסטים?
איחוד האמירויות יזמה את הרעיון הזה כשהכריזה ב-2019 על כוונתה להקים מרכז בין-דתי לבני אברהם, שיכלול כנסייה, מסגד ובית כנסת. באיחוד בחרו להדגיש את המכנה המשותף התרבותי בין היהדות, הנצרות והאסלאם סביב דמותו של אברהם. זה המהלך שיכול וצריך לבלום את התפיסה האסלאמיסטית, שלפיה דתות אחרות מרעילות את האסלאם. מיתוגם של נוצרים אוונגליסטים, יהודים דתיים ומוסלמים מתונים כבני אותו עץ משפחתי, משפחת אברהם, יכול להעמיד תשתית לבנייתה של ברית פוליטית שתהיה חלופה עוצמתית לנרטיב המקובל, שלפיו על הציביליזציה היודו-נוצרית והציביליזציה האסלאמית נגזר לחיות בקונפליקט. ברית אברהם שכזו עשויה לאתגר לא רק את האסלאם הקיצוני, אלא גם את השמאל הרדיקלי, השואף לערער את הלגיטימציה של מדינות שאינן מתיישרות לפי הקו הפוליטי והרעיוני שלו.
ד"ר נאג'את אל-סעיד היא מומחית סעודית-אמריקנית בתקשורת פוליטית ובפיתוח חברתי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו