יש מתח באוויר לנוכח האפשרות כי ההפתעה הגדולה בבחירות המתקרבות היא דפוס ההצבעה בחברה הערבית. חלק מהמנהיגים הערבים שבעבר הלא רחוק ראו את הליכוד כאיום המפחיד ביותר על קיומם, קוראים בפומבי לשיתוף פעולה.
בדומה לארבעת הסכמי השלום שנערכו לאחרונה עם מדינות ערב, אנו מוצאים את עצמנו מול שיח חדש ומלהיב. במקום מאבק סכום אפס, ההנהגה הערבית מדברת על החלפת התהום בגשר של הידברות, שיג ושיח משותף עם הימין, לצד סובלנות ונכונות לפתור בעיות. מסתבר שאם מדינות ערב חותרות לשלום עם מדינת ישראל ללא קשר לסוגיה הפלשתינית, אזי גם חלק מערביי ישראל בוחר מתוך רצון להותיר סוגיה זו לחמאס ולרשות הפלשתינית ולהתחיל לדאוג לאינטרסים הספציפיים שלו. השיח החדש מתבסס בצעדיו הראשונים על הגדלת התקציבים לציבור הערבי, אבל במרכזו עומד הרעיון כי נגמרה עונת החרם על הליכוד ומתחילה עונת ההידברות. פוליטיקה במיטבה, כמו זו שמתקיימת כיום בדובאי וברבאט וגם בחרטום - שפעם יצאה ממנה ההכרזה על שלושת הלאווים נגד הכרה בקיום מדינת ישראל.
נקודת המוצא לתהליך זה של התקרבות בין הליכוד וערביי ישראל היא ההכרה ביחס להתפוררות הרעיונית של מחנה השמאל. כולנו מתבוננים על התפוררות השמאל למצבור מפלגות בועה המתחרות זו בזו באמצעות פרזנטור חדש שהחליט שהוא ראוי לראשות הממשלה. המגוחך שבהם הוא רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב, המנהל תקציב שנתי של 7 מיליארד שקלים, שמודיע כי ימשיך לכהן כראש העירייה לאחר הבחירות אם התוצאות לא יובילו אותו למשרת שר בכיר בממשלה. כלומר, בוחריו יודעים שהביטוי "קנה רצוץ" מקבל משמעות חדשה. אם חולדאי ייכשל, אז אין לו כוונה להחליף בדיחות עם איימן עודה ואחמד טיבי בספסלים האחוריים של האופוזיציה.
הציבור הערבי מבין עד כמה קריאת הקרב של מחנה השמאל "רק לא ביבי" מתעתעת וחסרת משמעות עבור אותם אלה הזועקים אותה. מכאן הדרך קצרה להבין כי הווטו של עודה וטיבי על הליכוד הופך בעצמו למגוחך. במילים אחרות, עם מי ניתן לסגור עסקה לחיזוק הציבור הערבי, עם תמר זנדברג ויאיר גולן או עם יריב לוין ובנימין נתניהו? מנסור עבאס אומר את הדברים בפשטות - "לכאורה אנחנו יותר באים במגע עם השמאל, אבל התחושה שלי היא שהשמאל משתמש בנו". עודה וטיבי ובל"ד מבינים כי העובדה כי השמאל רואה בהם כוח מילואים, משאב רזרבי שכדאי להשתמש בו ברגע מסוים ואחר כך לעבור הלאה, היא חלק מכללי המשחק הפוליטי שהם נטלו על עצמם. חוסר רלוונטיות ושוליות קבועה.
הדרמה הסוציולוגית הגדולה שמתחוללת בשנים האחרונות בחברה הערבית היא בתחומי החינוך היסודי והתיכוני ובמיוחד בפריחה חסרת תקדים של הצטרפות למוסדות להשכלה הגבוהה. אלה הובילו להתפתחותו של מעמד בינוני ערבי פרופסיונאלי משכיל שמוקד פעילותו הוא בתאגידי מדינה ובתאגידים פרטיים. ממובלעת שפועלת בשולי החברה היהודית לחלק כלכלי פעיל שהשפעתו ניכרת. טיבי, עודה ובל"ד מבקשים לשמר את הגבולות הישנים ומתוכם להתמקד בתנאים האינסטרומנטליים של ההתקדמות, תוך השארת החומה הגבוהה עם מרבית הציבור היהודי. בכך הם הפכו לחסמים בפני תהליך הישראליזציה של אזרחי ישראל הערבים. השמאל משתוקק לשמוע את הנציגים הערבים נואמים בשבח השהידים שרצחו יהודים ומודיעים מעל כל מיקרופון פתוח כי לא ניתן לשתף פעולה כל עוד הסוגיה הפלשתינית לא נפתרה. כך ימשיכו ערביי ישראל ויוציאו עצמם מהמשחק הפוליטי עם הימין ויישארו ביחסי אהבה־שנאה מול השמאל.
באפריל 2020 קראתי בעיתון זה לליכוד להתחדש ולכונן חוזה חברתי חדש של עשייה לאומית משותפת ומתוך כבוד אזרחי הדדי עם הציבור הערבי. בתנאים כאלה יכולים רבים מערביי ישראל להצטרף לליכוד או למפלגות התומכות בו. חלק מהערבים בישראל התפקחו וקיבלו החלטה אסטרטגית להפסיק להיות זנבו של מחנה השמאל.
ואולי זו תחילתה של ידידות מופלאה
ד''ר אורי כהן
סוציולוג והיסטוריון של החברה הישראלית, מרצה בכיר בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב. מחקריו עוסקים במוסדות להשכלה גבוהה ובהיסטוריה הפוליטית החברתית של ישראל. בין ספריו "ההר והגבעה: האוניברסיטה העברית בירושלים בתקופת טרום העצמאות וראשית המדינה", "אקדמיה בתל אביב: צמיחתה של אוניברסיטה" ועוד.
