יריית הפתיחה לבחירות הרביעיות נורתה. מכאן ואילך צפויה תנועה המונית של עיתונאים בכיוון ברור: מהאולפן אל העם: לשוק, לאוטובוס, למגרשי הכדורגל, למונית ולדוכני הפלאפל. באולפן תתבצע עבודת עריכה שמן הסתם תתביית על טיפוסים צבעוניים במיוחד. הליהוק, הטקסט, הסאב־טקסט, זוויות הצילום, אוצר המילים ותפאורת הרקע – הכל ישמשו מסגור (framing), שנועד לקדם את ההבנה הפוליטית של הישראלים שמול המסך.
לפחות מניסיון העבר נראה כי עיתונאי ישראל לא יסתפקו בפריסת קשת הדעות ובעירור המחשבה, אלא ירמזו לעמדה שיפוטית רצויה. סימנים ראשונים, לפחות מהשנתיים החולפות, מלמדים כי הסיקור ישוקע במסגרת רעיונית המושתתת על הבחנה בין שלושה טיפוסים עממיים. בתחתית הסולם יופיעו ה"מקובעים" - תומכי נתניהו, עממיים ואמוציונליים, בני דמותם של מירי רגב ודוד אמסלם. הם יוצגו כטיפוסים שמאותתים ימינה "על אוטומט", מכוח האינרציה, ומגבים דעתם בקלישאות, לא השכילו להבין שהעולם התקדם. מצד שני, ההדהוד העיתונאי ירמוז כי המקובעים אינם הרעים בסיפור אלא מסכנים, קורבנות שיסוי ופילוג, כלומר: דעתם צרה ואינה עצמאית.
לצידם יופיעו ה"מתפכחים", לרוב תומכי ליכוד שחילצו עצמם מהקיבעון. הם יוצגו כמי שאינם נופלים לצורות חשיבה קונבנציונליות אלא כמי שהגיעו להכרה חדשה ורעננה, בסגנון תומכי גדעון סער. המתפכחים יזכו להגבהה מוסרית ואינטלקטואלית מפני שהשכילו להבחין בין המותג לרעיון, בין האיש לאישיו (ולעזאזל העובדות). אפשר שעל רקע המצוקה הכלכלית שהקורונה הביאה עימה, זעקתם של המתפכחים תהדהד בקירות הבית של הצופים. למתפכחים יש מסורת ומשפחה; המצלמה תלווה אותם לארוחות משפחתיות באופן שמעורר אמפתיה. המקובע ימוסגר כאובייקט, המתפכח יוצג כסובייקט - זה שכדאי להקשיב לו.
במדרגה גבוהה בסולם האבולוציה הפוליטית נמצאים המפוכחים, לרוב טיפוסים עממיים שחצו את הקווים אל המרכז־שמאל. בעוד המתפכחים אינם מודעים "על מלא" ומביעים "פרקטיקות של התנגדות", המפוכחים מסבירים את השקפתם במבע עשיר. הם אינם מסתפקים ב"סור מרע" אלא חותרים ל"עשה טוב", ולרוב הם מזוהים עם סטארטאפיסטים חברתיים, דוגמת אלדד יניב, מיקי רוזנטל וסדי בן־שטרית. היפים והאמיצים. בשל מעלתם הם זוכים למעמד מיוחד: לא רק במה להתארח בה אלא גם לארח בה, בסגנון יגאל גואטה, אופירה אסייג ואייל ברקוביץ'. נכון, הם וולגריים והמוניים אבל בשונה מהמקובעים, זעקתם "אמיתית", במירכאות כפולות ומכופלות, ולכן גסותם נסלחת.
הנטייה של עיתונאים רבים בישראל למסגר את המציאות בהתאם להיררכיה האמורה, עשויה להביא חוקרי תקשורת מסוימים, בפרט אלו שנחתו מהמאדים, להתפעל מדפוס עיתונאי זה. שהרי שגרת עבודתם של עיתונאים בכל אתר ואתר נתונה בסד ברור של אינטרסים ולחצים כלכליים ופוליטיים, והנה עיתונאי ישראל מתעלים על עצמם ומנצלים את דרגת החופש שלהם כדי להאיר את עיני הציבור, לחנך. הרעיון הסמוי, שלפיו עמדות ימין־ליכוד מזוהות עם קיבעון וחוסר אינטליגנציה, מסגיר, לכאורה, עיתונאות נאצלת, זו שאינה מסתפקת במענה לשאלה - "מה קורה", אלא "למה זה קורה"; עיתונאות שמספרת לצופים לא רק מאין באת ולאן אתה הולך, אלא גם לאן כדאי שתלך.
זוהי אשליה. עמדה זו, הרווחת בקרב עיתונאים המתהדרים בתואר "ביקורתיים" (ז'אנר חדש המצדיק ערבוב עובדות עם דעות), נעוצה באשליה שלפיה ניתן לחנך, או להאיר את עיני הציבור מעמדת תצפית "גבוהה", תלושה מהמקום הישראלי. היומרה אפשרית וראויה, אולם הגרסה הישראלית אינה מתעלה לדרגה הזו. עיתונאי ישראל מטילים על המציאות זרקור שלא נבנה מאור הכוכבים שבשמיים, אלא נחצב מהשדה התרבותי שלהם, כלומר ממסורת ארוכה של זלזול בהמון העם (כמובן, כל זמן שהעם מזדהה פוליטית עם שנוא נפשם). ההיגיון הזה, יחד עם נתונים ממחלקת העובדות, צריכים להביא את מובילי דעת הקהל לחשב מסלול מחדש, ובעיקר לבדוק מי המקובע ומי המפוכח.
עיתונאים ממאדים, מצביעים מנוגה
יצחק דהן
מרצה וחוקר, בעל דוקטורט מטעם בית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית. דהן פרסם עשרות חיבורים אקדמיים בכתבי עת ישראליים ובין-לאומיים. נושאי מחקריו: החברה הישראלית, מדיניות חברתית, פוליטיקה עירונית, מנהיגות קהילתית, יחסי מרכז-פריפריה, תרבות פוליטית ועוד.