בדומה לטראומות אחרות בחברה הישראלית שעוררו יחס של הכחשה, עיוורון וגינוי - כמו זו של ניצולי השואה ולוחמי מלחמת יום הכיפורים - כך גם היחס לטראומה המזרחית. לא מדובר "בשיבוש הדעת" כפי שתיאר (או גינה) ד"ר אורי כהן בהתייחסו ב"ישראל היום" ("השד העדתי על ספת הפסיכולוג", 17.12) למאמר שפרסמתי ב"הארץ". מבלי להכיר בטראומה המזרחית והשלכותיה ולטפל בה בכל המישורים - חינוכית, חברתית, כלכלית, משפטית, פסיכולוגית - היא תמשיך לעבור מדור לדור ולחבל בסיכוייהם של מזרחים להיחלץ מלפיתתה ההרסנית ולהוביל לשינוי ולהתקדמות.
הטראומה המזרחית קשורה למדיניות ממשלתית של אי שוויון בוטה, גזענות והדרה, שהונהגה מקום המדינה במשך עשרות שנים, ובמובן מסוים נמשכת עד היום; מדיניות שאופיינה במבט מתנשא, מדכא, משפיל, שראה במזרחים פרימיטיביים, בבונים, צ'חצ'חים ופרחות. מה קורה בנפשו של ילד שהמערכת החינוכית רואה בו טעון טיפוח, נחות שכלית ותרבותית, ומחליטה שאינו מתאים למסלול עיוני וקובעת שעתידו במסלול המקצועי? הילד הזה גדל עם התחושה שהוא לא מתאים, נחות, הוא מאמץ את מה שחושבים עליו ועל הוריו, ויכוון את השאיפות, החלומות והבחירות שלו בהתאם לכך. בשפה מקצועית מכנים זאת הזדהות עם התוקפן; הילד מזדהה גם עם התפיסה המקובלת, שמה שמואדר ונחשב שווה הוא האשכנזי, "הצבר האולטימטיבי".
כך, הילד־מבוגר המזרחי חי את מלכוד ההזדהויות הזה ונע בין האדרה/הערצה לבין תחושת נחיתות, המלווה בזעם ובשנאה, על המחיקה, ההקטנה וההשפלה. זו לא שאלה של רגשי מול רציונלי (אלו היבטים של המודעות), אלא של הזדהויות לא־מודעות המשפיעות על בחירותינו, לרבות אלו הפוליטיות.
הביטו לדוגמה בש"ס: מנהיגיה דיברו על "החזרת עטרה ליושנה", ובו בזמן נהגו לשלוח את ילדיהם למוסדות של חרדים ליטאים, דוברי יידיש, שמתנשאים, בזים ואינם מקבלים מזרחים "פשוטים". איך אפשר להסביר את הבחירה החינוכית הזו ואת הסתירה שגלומה בה? מצד אחד גילו מנהיגי ש"ס יחס של האדרה (כנראה, לא מודע) לאשכנזים ולמוסדותיהם, ומצד שני יחס של נחיתות, דחייה (לא מודע), למוסדות המזרחיים, ביחס לעצמם. כל עוד קיימת האדרה ביחס לאשכנזיות, משתמע שמזרחים ממקמים את עצמם כנחותים וקטנים, וחשים תחושות זעם ושנאה על כך.
אני טוענת שמלכוד הזדהויות זה פעיל גם ביחס לנתניהו: האדרה והערצה כלפיו, הצבר המשכיל והמיוחס, נציג האליטה האשכנזית, המתנשאת, והכתרתו כמלך הבלתי מעורער של ישראל. בהכתרה זו מעלה המזרחי את נתניהו לדרגה עליונה ואת עצמו ממקם כנחות. שוב מזרחים במקום נחות, ויחד עם הנחיתות מגיעה השנאה. מלכוד הזדהויות זה מנוצל על ידי נתניהו לצרכיו הפוליטיים והמשפטיים: ההערצה וההאדרה מופנות כלפיו, ואילו השנאה מופנית כלפי אשכנזים ומוסדות שנחשבים ״אשכנזיים". אפילו מזרחים המשמיעים ביקורת - או, "גרוע מכך", מצביעים לשמאל - הם מושא למתקפת שנאה ולעג.
כל עוד לא נכיר את השפעות הטראומה, לא נוכל להוביל לשינוי ולשוויון. כל עוד לא נשתחרר ממלכוד ההזדהויות, לא ייבחר בישראל ראש ממשלה מזרחי; הוא לא ייתפס כמתאים וכראוי – לא מהשמאל ולא מהימין.
ד"ר שרון שטרית היא פסיכואנליטיקאית ופסיכולוגית קלינית
