פריחת הקנוניות

בשנים האחרונות מתפשטות תיאוריות קונספירציה ש"מסבירות" את השינויים החריגים סביבנו בתיאורים על כנופיות זדוניות נסתרות שחורצות גורלות ביחסי כלכלות, חברות ואומות. לצד סיפורים ותיקים כמו כנופיית ה"אילומינטי" ו"זקני ציון", הוצפו לאחרונה הרשתות החברתיות בעלילות חדשות, סיפורי QAnon, למשל, על רשתות פדופיליות החותרות להשליט ממשל רשע כלל-כוכבי. הדמיון המשולהב הזה לא עוצר בגבולות פוליטיים או תרבותיים ומאפיין בעלי נטיות ימניות ושמאליות, דתיות וחילוניות, פרוגרסיביות ושמרניות. הוא מסימני הזמן שניכרים בחברה כולה.

מקור התופעה הזאת עתיק ונמשך עד ימינו: פחד קמאי משעבוד או ממוות עד לכדי שיבוש בתפיסת המציאות. יש יסודות כאלה ביהדות, בנצרות ובאסלאם. האנטישמיות היתה מבוססת על אימת־מוות מפני העם היהודי המת־החי שיהרוס את העולם. הקומוניסטים סיפרו על מאבק הפרולטריון בקנוניית הרשע הבורגנית העולמית. ואין צורך להרחיב על תמונת ־העולם הפרנואידית של הנאצים. אבל צריך להסביר את העוצמה ואת המרכזיות הפוליטית של הדמיונות הפרנואידיים החדשים, לפחות לעומת שוליותם היחסית בעשורים הקודמים. נמשכים לסיפורי אימה קונספירטיביים, מפני שדווקא עכשיו מתעצם אותו פחד מוות ותיק, לנוכח שינויים עמוקים ומהירים המתחוללים ב"מערב" ויוצרים תחושה של קרקע רועדת.

שינויים תמיד כרוכים בהרס, במוֹת מה שקדם להם, או נראים כמבשרי הרס. הם לא מוכרים ולכן לא מובנים. לנגד עינינו התהוותה מציאות טכנולוגית, פוליטית ותרבותית לא מוכרת: גלי הגירה, מגיפה, נשיאים רדיקליים באמריקה, שמאלני ואחריו ימני, אנרכיה וחידלון בעולם הערבי, ניוון וחוסר אונים באירופה, עלייה מאיימת של דיקטטורה קומוניסטית־טכנוקרטית סינית, משבר פוליטי בישראל. אלה מקורות התפשטות של תחושת אובדן כיוון וכאוס. כתרופה לה נאחזים בתיאוריות קונספירציה המקנוֹת חזוּת־שווא של סדר וחלוקה ברורה בין "טובים" ל"רעים".

זו תרופה כוזבת. לא נוכל להחזיר לעצמנו את השליטה בגורל ולהיחלץ מחוסר האונים לנוכח שצף השינויים שמסביבנו, ללא התבוננות תבונית שקולה במציאות. אבל האחראית על התבוננות כזאת, העילית האקדמית, המשפטית והתקשורתית בחברות המערביות, מועלת בתפקידה, ופה טמון ההסבר הנוסף להתפשטות חסרת התקדים של תחושות פרנואידיות בציבור. כאשר העילית הזאת מזהירה בהיסטריה מפני עליית הפשיזם כביכול בארה"ב ובישראל, למשל, או כאשר היא מטילה צנזורה על עצמה למען בחירתו של ביידן, היא מערערת את המעמד החיוני של עצמה בתור פרשנית המציאות. היא מצטרפת לצעקנות הרגשנית ולשטחיות ברשתות החברתיות ושוללת מעצמה כל אפקטיביות כלפי מה שמשתולל בהן.

איך צרכני התקשורת יכולים להבחין בין רשת פדופיליה שהילארי קלינטון מפעילה כביכול ממרתף של פיצרייה לבין רשת הפדופיליה של ג'פרי אפשטיין? בין משטרי נתניהו וארדואן? בין קרב יריות כביכול על שרתי מחשבים בגרמניה על רקע זיופי הבחירות בארה"ב לבין מחשב נייד שהאנטר ביידן שכח במעבדה וכולל מידע על התקשרויות פליליות של משפחתו עם המפלגה הקומוניסטית הסינית ועל התמכרותו לסמים ולפדופיליה עם בנות משפחתו? הכל נשמע אמיתי ושקרי באותה המידה, מפני שהעיתונות והאקדמיה נעשו מניפולטיביות ומעלו בתפקיד החשוב ביותר שלהן: להקנות לציבור שיפוט יציב ואמין של מציאות.

לכן חלק עצום מהציבור בארץ אינו מאמין למה שכתבה הפרקליטות בכתבי האישום נגד נתניהו וכמחצית מהאמריקנים מאמינים שהבחירות זויפו. רבים מאוד איבדו את האמון במי שהיו אמורים לפרש להם את המציאות. במקום להיות הפתרון, הם נהפכו לחלק עיקרי מהבעיה. העיתונות והאקדמיה עצמן הצטרפו להטעיות שהן היו אמורות לחסן אותנו מפניהן. האקדמיה הפוסט־מודרניסטית ויתרה על "האמת". הפרקליטות הישראלית הידרדרה לכדי שחקן פוליטי. והתקשורת שקעה לדיווח בררני ואף להסתרת מה שמזיק פוליטית. בלבול הציבור הוא באחריותן הישירה.