לראשונה מאז שחרורו נחת בישראל יונתן פולארד, שעשה למען מדינת ישראל יותר ממה שמדינת ישראל עשתה למענו. יותר מכך: הוא אוהב את המדינה יותר מכפי שאנחנו אוהבים אותו.
אף שהמאבק הציבורי לשחרורו לאורך שנים רבות, לא הצליח להביא לקיצור העונש וגם לא לקיצור שלב היציאה מתחומי ניו יורק, טוב שפולארד יידע שהציבור הישראלי והמדינה יודעים להעריך את מה שעשה בשבילה. לפחות בעניין זה, טוב שנתניהו הגיע לנתב"ג כדי לקבל את פניו.
זאת היתה סאגה משונה שלקוחה מימים אחרים. פולארד עצמו הוא ד"ש בלי שיר מתקופה רחוקה שבה ראש הממשלה היה שמעון פרס בממשלת אחדות עם יצחק שמיר.
בניגוד למה שנדמה היום, שתי הפרשיות שהעיבו על יחסי ישראל-ארה"ב בשנות ה-80 היו קיצוניות וחמורות בהרבה מכל העימותים והחיכוכים שהכרנו בשני העשורים האחרונים. פרשת פולארד ופרשת איראן-גייט, שבה ישראל היתה שותפה בעסקת נשק סיבובית שמימנה את הקונטראס בניקרגואה - יצרו משבר חמור דווקא בימי הנשיא רייגן, שהיה ידידותי לישראל.
הפרשה סיבכה גם את יהדות אמריקה ביחסיה עם החברה האמריקנית ועם ישראל. הממשל האמריקני ושירותי המודיעין של ארה"ב יצרו מצג של בגידה חמורה ועוררו את שד הנאמנות הכפולה של יהודי אמריקה. גם ידידי ישראל מובהקים, מהימין האמריקני, נצמדו לנראטיב שלפיו פולארד פגע קשות במודיעין האמריקני, ולכן מכל בחינה שהיא הוא בוגד. מרגל שפגע קשות באמריקה.
בהשוואה למקרי ריגול חמורים שעליהם אף שילמו האמריקנים בחיי אדם, בחיי סוכנים - פולארד קיבל עונש גבוה במיוחד. ללא פרופורציה.
התופעה המעניינת היא שפולארד הפך לאייקון של חלקים בציבור הישראלי. בייחוד של הימין הדתי. הוא הפך לסמל. הוא מייצג סוג של ציונות ואהבת ישראל ללא תנאי, ללא נקיפות המצפון המזויף של רבים ביהדות אמריקה.
יונתן לא זכה לסטטוס המפוברק שנקרא "הילד של כולנו". כי לא היה ילד. הוא היה לוחם בחזית חשובה ביותר. בדו"ח הנזקים שערך המודיעין האמריקני, הם טענו שגיוסו ב-1984 היה על רקע מה שהם מכנים "ניצחון פירוס" במלחמת של"ג. או בעברית תקשורתית, הכישלון בלבנון הראשונה, שבמשולב עם המצב הכלכלי הקטסטרופלי באותה תקופה הביא את ישראל לנקוט צעדים לא מקובלים ואולי נואשים. שובו הביתה בא מאוחר מאוד, אבל לא מאוחר מדי.
הוא שירת את ישראל מאחורי הקווים המודיעיניים במשך כשנה בלבד (עד סוף 1985), אבל זה היה שירות איכותי, ועל כך חייבת לו ישראל תודה.
