הציונות הדתית: ממגזר לקטר

שלמה קרעי, עמית הלוי, נסים ואטורי, אריאל קלנר, יולי אדלשטיין, שבח שטרן - כולם חובשי כיפה, כולם חברי כנסת מטעם הליכוד. קטי שטרית, ציפי חוטובלי, מאי גולן, גילה גמליאל, מירי רגב, אתי עטייה ואוסנת מארק - כולן מסורתיות ו/או דתיות ממפלגת השלטון. בשנים האחרונות בני ובנות הציונות הדתית מעמיקים את אחיזתם במפלגת השלטון. לפי ד"ר עדו ליברמן ("הציונות הדתית מוותרת על מפלגת בית", 21.12), בתסריט האופטימי ביותר רק כ־40 אחוזים מהדתיים־לאומיים יצביעו לבית היהודי, שכרגע נראית כמפלגת גנרלים־רבנים ללא גייסות, וספק אם תעבור את אחוז החסימה.

תמונה זו מעוררת הרהורים על אודות הדרך הארוכה שעברה התנועה, בזמנו "המזרחי", מאז הקמתה בשנת 1902. מקום המדינה שימשה התנועה (בגלגוליה השונים, המפד"ל) מפלגת לוויין של מפא"י, ומאז מהפך 77' כמפלגת לוויין של הליכוד. לא עוד. העשור החולף מציין תפנית מהותית כאשר הציבור הדתי־לאומי יוצא מסד המגבלות המגזריות, בבחינת "צר לי המקום", ונוטל לידיו את מושכות ההנהגה הכלל־לאומית. ביטוי לכך ניתן לראות בהכרזתו של נפתלי בנט, עד לפני כשנתיים מנהיג הבית היהודי, על מועמדותו לראשות הממשלה. מי שמעוניין להוביל את האומה, חייב להשיל מעליו את הלבוש המגזרי, ואכן, בנט עושה זאת בפלטפורמה חדשה - "ימינה". 

את המגמה הזו ניתן להסביר בשלושה אופנים. בצד הפרסונלי, יש שיאמרו כי דעיכת הבית היהודי נעוצה בכישוריו של בנימין נתניהו "לשתות" את מצביעי הציונות הדתית. בצד המוסדי והנסיבתי, יש שיאמרו כי הסחף לעבר המותג המנצח (הליכוד) הוא זמני; מבנים פוליטיים נבנים ומתפרקים חליפות, ושינוי קל בהגדרות אחוז החסימה ישנה את התמונה. 

הסברים אלו אמנם נכונים במידת מה, ואולם יש לראותם דרך גורם נוסף: תרבותי־פוליטי. לפי הסבר זה, מגמת הסחף של הציבור המסורתי, ובעיקר הדתי (ובאופן ספציפי דתי־מזרחי), לעבר הליכוד, יושבת על בסיס רציף ויציב יחסית, הנעוץ במשקעים היסטוריים ונכרך בערכים, מראות, זיכרונות וצלילים בעיקר בחוג המשפחתי הרחב. אלו החומרים המיוחדים שבונים את הדנ"א של כל מפלגה, ואינם מתפוגגים בקלות. ראיה לכך ניתן למצוא בעובדה שעוד בסוף שנות ה־80 ח"כ אהרון אבוחצירה, בזמנו איש המפד"ל, נטמע, ולא במקרה, בליכוד. 

כך או אחרת, הציונות הדתית צומחת מאגפים שונים, והשאלה היא אם זו מבשרת טובות למחנה ולחברה בכללה. לכאורה, המענה לכך חיובי, שהרי כולם ברורים, כולם גיבורים, כולם חדורי משימה. לא בדיוק. היומרות בשמיים, היכולות דלות. בחוגי הציונות הדתית נוהגים להשתעשע במחשבה שסוף סוף החליפו את מקומם מעמדת משגיח הכשרות של קרון הרכבת לעמדת נהג הקטר. אכן, הם יושבים בעמדת הקטר, אך חסרים פרספקטיבה ומודעות עצמית. נבוכים הם בארץ. המציאות טופחת על פניהם פעם אחר פעם כשמישהו "מלמעלה" דואג להזכיר להם שחילופי האליטות אינם אלא אשליה. 

זה קורה משום שבני הציונות הדתית, שבמשך 70 שנה חשבו בשפה מגזרית או אידאולוגית צרה, נטועים בשדה תרבותי־פוליטי צר שאינו הולם עמדת הובלה. חברי הבית היהודי מתנהלים על מפלס מתח אידיאולוגי גבוה, בעוד הדתיים בליכוד צנועים ומעשיים. הליכוד נוטה להכלה (אינקלוסיבי), בעוד הבית היהודי נוטה לאליטיזם (עד כדי הטלת וטו על מועמדים על ידי מועצת רבנים). לעלות על בית המשפט העליון עם די־9, מבלי להבין את התשתית הסוציולוגית שבבסיס המוסד, זו חשיבה צרה; להתעקש על כל אבן ביו"ש מבלי להבין את המערכת הגלובלית או הכלל־לאומית, זו חשיבה צרה. כדי לעבור לפרספקטיבה רחבה, אל לדתיים הלאומיים להסתפק בהחלפת נהג הקטר; עליהם לעצב מחדש את רשת מסילות הברזל הארצית. מי שמעוניין לקבל הכשרה הנדסית בעניין, מוטב שילמד ממי שהתבשל במרק של מפלגת השלטון, שמטבעו נוטה לפוליטיקה כלל־לאומית (לא מגזרית), מעשית, מתונה וצנועה.