בימים אלו נוחתים בארץ מאות עולים חדשים מאתיופיה. בעוד שמדינת ישראל רואה בעלייה זו "מבצע" חילוץ שנושא את השם ''צור ישראל'', מנקודת המבט של העולים מדובר גם הפעם בעלייה אידיאולוגית לאחר עשרות שנות המתנה, בזמן שאחיהם ואחיותיהם בארץ נאבקו לקבלת אישור ממדינת ישראל לזכאותם לעלייה. הדינאמיקה הזו, שבין "הצלה" מנקודת מבטה של המדינה לבין מעשה פרו-אקטיבי של לקיחת אחריות לגורל האישי והקהילתי, מלווה את העלייה והקליטה לאורך השנים וחושפת את המלכוד בו מצויה המדינה. מחד, מחויבות חברתית, אזרחית ולאומית המגובה במשאבים רבים לקליטת עלייה, להבטחת שוויון ולסגירת פערים בין יוצאי אתיופיה לבין שאר החברה. ומאידך, הבניית מנגנונים והקצאת משאבים באופן שמעגן לא פעם דווקא פרקטיקות של אפליה, תיוג והדרה.
המלכוד מחלחל גם אל מערכת ההשכלה הגבוהה. זו מחויבת לשוויון ולהבטחת מוביליות חברתית כלפי מעלה, אך במקביל, בניסיונה להעניק תמיכה קבוצתית, מבססת דווקא מנגנון מפלה, ומתייגת את הקהילה כולה כחלשה וכנזקקת לתמיכה. כך לדוגמא, האוניברסיטאות מפעילות בחלקן נתיבי קבלה ייחודיים ליוצאי אתיופיה שנועדו לפצות על הטיות קיימות בבחינה הפסיכומטרית. בתוך כך, הן מתמודדות עם שאלות כמו מה הדרך לפרסם נתיבים אלה ולגייס אליהן סטודנטים מבלי לתייג את קהל היעד כמי שלא מתאים לנתיבי הקבלה הכלליים. באופן דומה, המדינה מפעילה קרן ייעודית לתמיכה כלכלית בסטודנטים יוצאי אתיופיה. כאן עולה השאלה האם מנגנון הזכאות האוניברסלי מיטיב עם הקהילה, או שדווקא בשם השוויון וההימנעות מתיוג קהל היעד כנזקק כלכלית, יש להפוך את המנגנון לפרטיקולרי, גם במחיר צמצום היקף הנהנים מהתמיכה.
ב-2017 יצאה לדרך תוכנית לאומית לקידום מצוינות עבור סטודנטים יוצאי אתיופיה, שכבר בשמה, ניסתה לקבע מסגור של מצוינות כמזוהה עם עוצמה. תוכנית זו, כמו גל העלייה האחרון, הייתה תוצאה של מאבק ציבורי אותו הובילו צעירים מהקהילה, ברובם ילידי ישראל ובוגרי מסגרות החינוך הממלכתיות. הם קראו תיגר על העובדה שהמדיניות הקשורה לקהילת יוצאי אתיופיה נמצאה באחריות משרד העלייה והקליטה. בשם השוויון, הם דרשו להעביר את האחריות לוועדה לתכנון ולתקצוב שבמועצה להשכלה גבוהה (ות''ת-מל''ג). ההנחה שלהם הייתה שהמענים המותאמים ביותר יינתנו על-ידי המערכת הרלוונטית ביותר.
בשונה מקבוצות אחרות המקבלות תמיכה ייחודית, יוצאי אתיופיה מהווים קהילה קטנה - 1.7% מאוכלוסיית המדינה. מנקודת מבט ניאו-ליבראלית ולאור היקפה הקטן, תמיכה בקהילה זו צפויה להניב תועלת שולית בלבד למשק. אך מנקודת מבט ממלכתית-ציונית, דווקא בשם הדימוי של המדינה כקולטת עלייה המטיבה עם מהגרים יהודים מתוקף שייכותם לאומה, המדינה לא יכולה להרשות לעצמה להימנע מתמיכה או לבסס מנגנונים שנחשדים כמעגני אפליה.
המאבק של צעירי הקהילה להעברת התוכנית לאחריות מערכת ההשכלה הגבוהה, עלול להידמות למעבר בירוקרטי וטכני בלבד - אותה הגברת בשינוי אדרת. אך למעשה, הוא מהווה איתות של תקווה לשינוי מהותי לא רק בהשכלה גבוהה אלא במערכת היחסים בין המדינה - על מחויבותה המחודשת לשוויון ולשותפות - לבין הקהילה. בתוך מעבר זה, המוסדות להשכלה גבוהה ממשיכים להתמודד עם המתח בין הענקת תמיכה תוספתית נצרכת לשם סגירה מוחלטת של פערים, לבין חשש משתק לעיתים מכל תמיכה תוספתית שתחשוף מנגנונים מפלים ושתתייג את האקדמיה ואת חבריה כגזעניים.
גל העלייה הנוכחי והשינוי בתוכנית לקידום מצוינות, מוכיחים את כוחה של הקהילה בחשיפת פרקטיקות של אפליה, תיוג והדרה, לצורכי תיקון. בשינוי נרטיב ה"הצלה" לנרטיב של קהילה האחראית לגורלה, מייצרים צעירים יוצאי אתיופיה מציאות מקדמת שותפות ושוויון בעבורם, ובעבור החברה הישראלית כולה.
אילה הנדין היא דוקטורנטית במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון ומנהלת התוכנית הלאומית ''תקווה ישראלית באקדמיה''. היא תשתתף בכנס המקוון "ירושלים - בין אתיופיה לישראל" של התאגיד הממלכתי - המרכז למורשת יהדות אתיופיה שייערך בימי ג'-ד' הקרובים.
