מנדט לְמִי? מנדט לְמָה? | ישראל היום

מנדט לְמִי? מנדט לְמָה?

הבחירות הקרובות מאיימות להזיק לא רק בשל הבזבוז הכספי ומחמת השיתוק הפוליטי. הן עלולות גם לפגוע באמונו של הציבור בכושר הפעולה של המשטר הדמוקרטי. בבחירות אמור הציבור להצביע על עדיפויותיו בדבר מדיניותה של הממשלה, אך הפעם, כמו בשלושת הסיבובים האומללים הקודמים, לא נדון ולא יידון ברצינות שום נושא ענייני. לא רק שהציבור לא יבחר בין חלופות ברורות; הדעת נותנת שהממשלה שתיבחר לא תדע מה לעשות עם המנדט שקיבלה, למעט צעדים הצפויים להציג אותה באור חיובי לקראת הסיבוב החמישי. אין דיון ציבורי של ממש, וספק גדול אם המתחרים מקדישים מחשבה לאחריותם מעבר לעיסוקם בשמירת השלטון או בהשגתו. באין חזון - ייפרע עם.

מערכת הבחירות עוסקת בפרסונות, ברכילות ובפיקנטריה, בשעה שישראל נדרשת להכרעה בשלושה נושאים חשובים - אחד פנימי, אחד ביטחוני ואחד מדיני. לכולם ממדים ערכיים, חברתיים ופוליטיים. עליה לבחור איך לשקם את הכלכלה, איך להתמודד עם איראן ושלוחיה ואיך להתנהל עם ממשל אמריקני נוח ומבין הרבה פחות מקודמו.

השיקום הכלכלי אינו מתמצה בהחזרת המשק לפעילות. הוא מחייב הכרעות חברתיות דיפרנציאליות ופותח בפני ישראל הזדמנות לרפורמות יסודיות שניתן לבצע רק בזמן משבר עמוק. כך, למשל, מאפשרת מערכת הפיצוי על נזקי המגיפה בתנאים של מחסור במשאבים להעדיף שלב ביניים של עבודה מסובסדת על פני בטלה המזכה במענקים. כך, למשל, ניתן, בהכוונה מחושבת של שיקום סקטורים, לאפשר מודרניזציה של שוק העבודה שנחסמה עת ארוכה על ידי אינטרסים משוריינים. כאן נדרשות הכרעות חברתיות וערכיות בדבר הפניית המשאבים הממלכתיים באופן שיצמצם ריכוזי אבטלה על פי מאפייני גיל, עדה, מגזר או מקום מגורים בפריפריה.

ההתמודדות האלימה בסוריה ובמערב עיראק עם האתגר הביטחוני של איראן ושלוחיה זכתה בתקופת טראמפ לגיבוי מלא של ארה"ב. הגיבוי הזה תרם להרתעת איראן מתגובה מקפת לתקיפות ישראל, שהתנהלו ללא עלות אסטרטגית של ממש. כל אלה אפשרו גיבוש הסכמה לאומית מלאה בישראל על המוקד העיקרי של "המערכה שבין המלחמות". לקראת אפשרות של החרפת התגובה האיראנית, בהנחה שחתירתו של ביידן לחדש את הסכם הגרעין תחליש את הגיבוי האמריקני, יש צורך לגבש מדיניות בתנאים שההסכמה הלאומית הזו לא תתמיד.

לנוכח שיבתם הצפויה של ביידן ואנשיו לעיסוק בשאלה הפלשתינית, חשוב לגבש בירושלים סדר עדיפויות בין העניין האיראני לבין הפלשתיני, בהנחה שחיכוך עם הממשל בשניהם יקשה להתמקד בעיקר. כבר עכשיו חשוב לשקול את המאזן הזה ולהימנע מהצהרות נמהרות בימי הבחירות, שיצמצמו את מרווח התמרון המדיני אחריהן.

נראה בינתיים שהפוליטיקאים מכל האגפים ממעיטים בחומרת האיום של מיאוס הציבור כלפי מי שמתיימר להנהיגו בלא תפיסה מגובשת של מדיניות בנושאים הלאומיים העיקריים ובלא דיון ציבורי בעדיפויותיה. אם תימשך המגמה הנוכחית, היא עלולה לקעקע את האמון בשיטה הפוליטית מעיקרה. המיאוס מסוכן למנהיגים עצמם ולדמוקרטיה הישראלית.

לפני 90 שנה תאר ביאליק מיאוס כזה: "רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה/ אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע/ אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה/ לְלֹא מְחוֹנֵן וּמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְלֹא מְכוֹנֵן צָעַד". את השיח הפוליטי תיאר כ"זִרְמַת מִלִּים נְבוּבוֹת, מִזְרַת מוֹץ וּנְעֹרֶת". זה נוגע לא רק לפוליטיקאים, בממשלה ובאופוזיציה, אלא גם לעיתונאים, ליועצי בחירות ולמפגינים. עליהם להיזהר פן יתקיימו בהם דבריו של המשורר על "לַהֲקַת חוֹרְצֵי עֵט וְלָשׁוֹן", שחלקם "אֲכוּלֵי מַשְׂטֵמָה וּמְזֵי קִנְאָה" והגרועים שבהם מבקשים "לְסַכְסֵךְ אֶתְכֶם אִישׁ בְּאָחִיו/ וּלְהַאֲכִילְכֶם אֶת בְּשַׂרְכֶם/ וּלְפַגֵּל עֲלֵיכֶם כָּל־קֹדֶשׁ בְּהֶבֶל פִּיהֶם וּבְמַגַּע אֶצְבָּעָם". לפני שכל אחד מאשים בכך את זולתו, ייטול קורה מבין עיניו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר