מדריך למטייל בחוצות השמאל

המתקפה על עיתונאים מהימין הפכה בימים אלה למעיין מתגבר. ההכרה בתבוסה בשמאל הובילה לכך שהתומכים בדרכה של תנועת הליכוד זוכים למטר בלתי פוסק של ניסיונות הכפשה, המבקשים לגמד ולהמעיט מערכם המקצועי והמוסרי. אין מילת גנאי במילון שפעילי השמאל אינם מגייסים: סוכני בוּרות במשרה מלאה; סוחרי בדיות החיים במציאות מקבילה; מהנדסי תודעה שאין להם צורך בראיות אלא רק בהכפשה. תפקידם, לפי השמאל, מתמצה בגיבוש קהילת ביביסטים סביב נרטיב אלטרנטיבי, שלפיו נתניהו נקי כפיים ומתנגדיו תפרו לו תיק ממניעים אנטי דמוקרטיים. השמאל מבקש לטעון כי העיתונאים מימין הם כת החיה מחוץ לעולם המציאותי. 

כחלק מכך, ניתן לקרוא (ולא להאמין) את שכותבת ב"הארץ" פרופ' אווה אילוז, סוציולוגית מהאוניברסיטה העברית, על מה שהיא מגדירה כאווירת הפחד שנתניהו משרה על החברה בישראל. לדעתה, הפחד הוא בן הברית הנאמן ביותר של הימין, ואותו הוא מטפח בשקיקה. אולם מול פוליטיקת הפחד שאילוז מאבחנת, מצאנו את הישראלים עולים באלפיהם לטיסות חופשת החנוכה ישירות לדובאי מעל סעודיה. הם לא מסתפקים בכך, וכבר בטיסה לדובאי הם מתכננים את החופשה הבאה במרוקו בטיסה ישירה של אל על. הקשקשת של השמאל על הפחד המשתק הופכת לחסרת קשר למציאות במזרח התיכון החדש שמוביל בנימין נתניהו. 

בזמן שהשמאל מגדף, הדיון הפוליטי מתנהל במעמד צד אחד בלבד. השמאל ורסיסיו במרכז אינם מצליחים להגיע להסכמה על דמות מרכזית שתייצג את דרכם. בני גנץ או גבי אשכנזי? יאיר לפיד או עפר שלח, שהאחד מחרים את השני? או אולי יעלון הממנה את איזנקוט כמספר 2 במפלגתו, וזה מכחיש זאת למחרת היום? פשוט, הנהגה הקורסת לתוך עצמה ומגלה חוסר אונים מוחלט. יש בשמאל המוצאים נחמה בגדעון סער, שיצא לדרך חדשה, והוא שיביא להם את הבשורה המיוחלת: הפסקת כהונתו של נתניהו. בפועל, מה שיעשה סער, כשר בעתיד בממשלת נתניהו, הוא לקדם את ההתיישבות ביהודה ושומרון לממדים שלא נודעו קודם לכן. לכך יוסיף רפורמה במערכת המשפט שבה תוגבל התערבות הרשות השופטת בחקיקה רק למקרים נדירים. 

מי חושב שהחלום של בני גנץ להקים בירה פלשתינית בירושלים יזכה לתמיכה על ידי גדעון סער? גדעון סער יישב עם בנימין נתניהו בממשלה הבאה גם אם יישבע בכל צורה ואופן בתעמולת הבחירות, כמו גנץ ואשכנזי וחבורתם לפניו, כי לעולם לא יעשה זאת. תפקידו החשוב של גדעון סער הוא הרחבת מוטת הכנפיים של הליכוד לעבר הבוחרים המאוכזבים של כחול לבן המתנדפת, תנועת העבודה המתפוררת ויש עתיד המסוכסכת. סער לא ייקח מצביעים מהליכוד. הוא יהפוך את המרכז לרכיב המזהה את עצמו עם מפלגת הליכוד. האישים המובילים את המערכת הפוליטית הנוכחית הם נתניהו וסער, בנט, דרעי וליצמן. חמשת האישים הללו יובילו את מפלגותיהם ל־70 עד 80 מנדטים בכנסת הבאה, ויקימו ממשלת ימין יציבה לארבע השנים הבאות, כולל ריסון שלטון המשפטנים, שבעיני עצמם הם "היפים והצודקים". 

המציאות המדומה של השמאל מעניקה להם את אותה ודאות שסיפקו בעבר מסגרות האמונה הדתית שעמדו מול התבונה. אלה מאפשרות להם להאמין שהם טובים והימין מנוולים, ושהם מבינים הכי טוב את המציאות. בקיץ האחרון הם דחפו בכל כוחם במסיבות הרחוב שלהם לקדם מדיניות קיטוב, שבהן השנאה לנתניהו האפילה על כל ממד אחר. גם בכך כשלו. הם ניבאו בביטחון כישלון של נתניהו בטיפול במגיפה, והנה זריקות החיסון מחולקות בחינם יחד עם המתקדמות במדינות העולם. כעת הם מתחפרים במציאות המדומה של "שסעים" ו"פילוג", ומסרבים לראות כי התוכן העיקרי של הימין הוא המאמץ לקדם מוביליות השכלתית ותעסוקתית. מוביליות שתכונן את הלכידות על בסיס שוויוניות, חוסן כלכלי ושלום אזורי, ובכך תמתן את השסעים. בדיוק מהמהלכים הללו השמאל חושש, והוא נחוש לרסנם ואף לחסום אותם.