לאחר הדרה וכמעט מחיקה מן הזיכרון הקולקטיבי, החלו בשנים האחרונות להתייחס להיסטוריה של היהודים מארצות ערב ואיראן. אך באופן סטיגמטי ומתנשא, החליטו מעצבי התרבות כי ייחודם של יהודים אלו, ואני בתוכם, מסתכם בעיקר בצריכת מוזיקה פופולרית ערבית, וכי תיוגם בשירי עם ערביים היא "התיקון" הראוי עבורם. באירוע הממלכתי שנערך במרשתת ובזום ושודר בערוצי הטלוויזיה לציון גירושן ועקירתן של הקהילות היהודיות מארצות ערב ואיראן - אירוע המתקיים בכל שנה ב־30 בנובמבר, על סמך חוק שהתקבל לאחר מאבק ארוך שנים - הושמעו שירים שבינם לבין המורשת התרבותית של קהילות אלה ושל מי שנאבקו במשך שנים לטובת חוק זה ותיקונים נלווים - אין דבר וחצי דבר.
אנו מחכים שנים רבות שהישראליות תחל לאזכר את העוול שעברנו. לקורבנות הפרהוד, למשל, אין מקום ביד ושם, ומתוכניות החינוך נעדרים תרומתם של יהודי המזרח בשימור מורשת העם וחלקם בבניין הארץ. שנים רבות אנו עמלים, ולא מתוך תחושת החמצה או קורבנות, כדי לחבור למשרדי הממשלה לקראת האירוע השנתי, כדי להנגיש לפקידות הבכירה, זו היושבת בארץ וזו המתפקדת בעולם, בקונסוליות, בשגרירויות ובאו"ם, מידע רב שאפשר להסתייע בו, על העוולות שמדינות ערב ביצעו כלפי היהודים, על הגזל, התוקפנות, הגירוש, אך גם על ההתמודדות והמופת שיהודי ארצות ערב ואיראן חוו בהגיעם אל מולדתם ההיסטורית, עד שעמדו על רגליהם ונטלו חלק חשוב בשירות המולדת.
באירוע שארגנה המשלחת הישראלית באו"ם בשנת 2014 ליהודים שגורשו ממדינות ערב, הופיעו הזמר דודו טסה והרכב "הכוויתים" עם שיריו שהושפעו מתרבות עיראק שעליה גדל. בתחושת מסירות בין־דורית אמר טסה: "יותר מכל חשבתי הרבה על סבא שלי ועל המוזיקה שלו. אחרי זמן רב המוזיקה והתרבות קיבלו הכרה בסדר גודל כזה, זה לא מובן מאליו". ואכן, אפשר לאזכר משוררים, מלחינים ויוצרים יהודים רבים, שאם הדור הנוכחי של המחנכים, העורכים המוזיקליים והשדרנים ויתר סוכני התרבות, היה מכיר - היו יכולים להעשיר את התרבות הישראלית.
מה רבה היתה האכזבה והתדהמה שחשנו - קהילת היזמים והפעילים, שעשתה עשרות שנים להכרה במורשתנו - כאשר הוחלט שרירותית, גם השנה, כי אם זהו אירוע המוקדש להוקרת תרבות יהודי המזרח, אזי נכון שהמוזיקה שתלווה אותו, תהיה בסגנון "עבד אלקאדר", "יאאום אלעבאייה" "יאזיין אלעאבדין" - שירים מוכרים בתרבות הערבית הפופולרית, אך נטולי כל קשר לתרבות יהודית. גם אם איש לא התכוון לכך מפורשות, בחירות מוזיקליות אלה מנשלות קהילות עתיקות של יהודים ספרדים מייחודן התרבותי, שנשתמר בשרשרת הדורות בגלות. אך מעבר להתנשאות, כאילו זו המוזיקה שעליה גדלנו, וכאילו השמעתה היא גולת הכותרת של מאבקנו, חבויה הבורות המצערת בישראל העכשווית ביחס למורשתן התרבותית של הקהילות היהודיות מארצות ערב. העובדה שמרביתה של תרבות זו אינה חלק מהרפרטואר התרבותי בישראל, ואף אינה מוכרת לסוכני התרבות, צריכה להטריד את כל מי שחשובים להם שימור מורשת הקהילות היהודיות בגולה, והשיח הרב־תרבותי בישראל.
ג'נט דלל היא פעילה חברתית, בוגרת תיכון בעיראק ותואר ראשון בלימודי תקשורת ומזרח תיכון באוניברסיטת בר־אילן
