הכל קשור

כשנודע דבר הירצחה הנורא, המזעזע, המטלטל, המציף את הלב והעיניים, של אסתר הורגן, מייד היה ברור שהציבור בארץ חלוק. יש את העם, האנושי, האמיתי, עם דופק ושכל ישר, ויש את הציניים. והכוח והממשלה לאחרונים. לאלו שלכאורה ישקלו בכובד ראש, ואז יפסקו שלא להרוס את ביתו של המחבל שרצח אותה, כי פלפול מטורלל כלשהו. והגלגל יסתובב. ודבר יגרור דבר. 

כי כשהמציאות מתנהלת על ידי ציניות, הכל משתבש. העיוות לא ייגמר שם, בעוד החלטה פסיכוטית, אלא יזלוג החוצה. הוא יזלוג לזה שלוחם לא ירה על מחבל שרוצה לשרוף אותו למוות בעזרת בקבוק תבערה. הוא יודע שהמערכת הצבאית, התקשורתית והמשפטית שלו עצמו, תצא נגדו. 

והיא זולגת לזה שיהודים אמיתיים, עם אש בעורקים, לא יכולים לנשום באופן סדיר כשרוצחים אישה שיצאה לרוץ ליד הבית, וחייבים לעשות משהו. לו היו יודעים שהצבא יפעל באמת, או שהרוצחים ישלמו בחייהם, ושייעשה צדק סוף־סוף, לו היו יודעים שהם חיים במערכת בריאה ששואפת לחיות - הם היו בוכים, רועים את הצאן ובוכים, לומדים תורה ובוכים, ואז מרימים את הראש וממשיכים הלאה. 

אבל הם יודעים שלא. שאף שהעם הזה בריא בנפשו, המערכת מקולקלת. והם לא יכולים לשאת את זה. ונכון, זה לא שקול, וזה לא בוגר, וזה לא אחראי, וזה עלול לפגוע (וזאת הכוונה, שלא ישתמע לא נכון) - ולמרות הכל הם יירדו לצומת הקרוב ויזרקו אבנים על ערבים. 

נכון, זה לא צודק וזה אלים וזה קולקטיבי וגזעני. הרי הערבים שברכב החולף לא פגעו באיש. אבל כשאיש לא עושה כלום, אלא ההפך, מעוות את המושג צדק ומכלה את עצמו, את עצמנו - דברים משתבשים בכל הרמות. 

והספירלה מסתובבת, והשיבוש מעמיק, ושוטרי מחוז ש"י, העצום יחסית לאוכלוסייה שהוא ממונה עליה, שעליה הוא אמון, שפועל באכיפה סלקטיבית, שעוסק יומם וליל בלמרר לנערים האלה את החיים, באלימות, בהתעללות, בערלות לב - השוטרים האלו רודפים אחרי הילדים שזורקים אבנים, ומתנגשים במכוניתם. והם אולי, אולי, עושים את זה בכוונת מכוון. והרכב מתהפך, ואהוביה נהרג, ואף אחד לא מורשה להתקרב לזירה. והמשטרה עושה בה כבשלה, אף שהיא החשודה במותו, ושקט על פני תהום. 

וחבריו של אהוביה נגררים מהרכב ההפוך ומפונים באמבולנס כשהם אזוקים, כאילו מדובר ברוצחים סדרתיים מסוכנים, וכשהם מגיעים לבית החולים נאסר על צוות פסיכולוגי לדבר איתם, אף שהיו חלק מטרגדיה איומה, והנפש שלהם כנראה מצולקת לכל החיים. ובעולם האמיתי ערבים זורקים בכל יום אבנים על יהודים, כי הם יודעים שאף אחד לא ירדוף אחריהם. הם לא נערי גבעות. והדמעות זולגות, והגב משתופף עוד קצת. 

בסרטי ריגול הכרנו את הפטנט הזה של מנגנון השמדה עצמית. כשעצם מסוים מסיים את תפקידו, וחשיפתו או נפילתו בידי האויב עלולות לסכן את בעליו או לחשוף מידע מסווג, הוא ישמיד את עצמו. כשמתבוננים על המערכות שלנו, אפשר בקלות לזהות מנגנון כזה, רק שהוא דפוק. הוא סתם משמיד את עצמו. תפקידנו כאן לא תם.