נפלו ברשת

בשבוע שעבר  נשאב השיח הציבורי ברשתות החברתיות, שוב, למשבצת העדתית. היו שדנו בכובד ראש בשאלה הרת הגורל: האם גדעון סער הוא אשכנזי או מזרחי? לאיוולת הזו התרגלנו. החידוש הפעם הוא שבעלי דעה מצד ימין נפלו כמו זבוב בקורי עכביש למלכודת מושגית, שכל־כולה פרויקט שמאלי־רדיקלי. בן־דרור ימיני הגחיך את השיח הזה כאשר נקב בשמות פוליטיקאים בני תערובת שזהותם העדתית לא מעניינת אף אחד. בן־דרור צודק לחלוטין. אבל לא היינו נדרשים לעניין, אלמלא העובדה שפעם אחר פעם מתעקש השד העדתי לקפוץ לביקור. הנה הזדמנות לעשות מעט סדר ולהבין את שורשי האיוולת.    

זה התחיל לפני כ־30 שנה. פעילי שמאל רדיקלים, במקרה ממוצא מזרחי, החלו להדהד את שיח הביקורת המזרחית - מפעל אדריכלי רב־ממדים, כולו יבוא מחו"ל, שאין לו ולא כלום עם ההוויה היהודית־מזרחית־ישראלית. הפעילים, מרביתם ידועים באיבתם לציונות, הפנימו תיאוריות שנוסחו אי־שם בצפון אמריקה ללא בקרה, וכך לקו בעיוורון צבעים כאשר צמצמו את המזרחים  לגזע ולצבע עור. בעיניהם כל מזרחי הוא בן דמותו של האפרו־אמריקני מהסלאמס של שיקגו. ברור שמזרחי כזה, ללא היסטוריה, מורשת וערכים, הוא פיקציה. אבל ראה זה פלא: המזרחים־רדיקלים העמידו דחליל שהצליח להפחיד ולהשתיק אזרחים, בעיקר מובילי דעה. 

אפקט הדחליל הצליח גם בזכות הכסף: ארגונים שונים, בין השאר "הקשת הדמוקרטית המזרחית", נתמכו על ידי  הקרן החדשה לישראל. אבל הדבר עלה בידם גם בזכות משטר השפה שהשליטו: המזרחים־רדיקלים יודעים שמהפכה חברתית מתחילה במילים, ולכן חיברו לקסיקון שנועד לחלחל לשדרות העם בעזרת מכונת השיווק המשומנת העומדת לרשותם באקדמיה ובתקשורת: "עולים" הומרו ל"מהגרים"; "אשכנזים" הפכו שם נרדף למאוסים שהצלחתם נובעת אך מהיותם פריבילגים; "עדות המזרח" הפכו "מזרחים", וברדיקלית למתקדמים - "יהודים־ערבים". את התחביר קיבעו על בניין הפעיל: הסליל, הגזיע, הלאים, הפריט, החליש. משטר לשוני זה נועד לאלחש את האינסטינקט הבריא של הישראלים, ובמקומו להחדיר למחזור הדם הלאומי רעלנים מסוג "רדיקלים חופשיים". 

התוצאה: מיטב בנינו ובנותינו, שמאל וימין, דתיים וחילונים, אשכנזים ומזרחים - הכל הלכו בתלם שחרשו חורשי הרעה. כך הפכו רעיונות המיעוט הקולני ו"התוקפני", כדברי הסוציולוג משה ליסק, נחלתם של גדודי חוקרים צעירים המנהלים רומן, גלוי וסמוי, עם מי שהכוח בידו.  

לעומת בליל רעיונות זה, עומדת המציאות היתומה: מזרחים פשוטים, אופטימיים ודינמיים, שקולם אינו מהדהד ברמה. בניגוד לראשונים, שבעצם רואים את המזרחי כגזע, המזרחים הפשוטים מניחים את מזרחיותם כתרבות, ובכלל רואים עצמם קודם כל כיהודים ורק אחר כך כמזרחים. לכן הם אינם מתעניינים בגזע כי אם בשורשים, בפירות ובפארות. בעוד הרדיקלים מתלכדים סביב מחאה וזעם, בשאיפה להשטיח את עקומת הגאווה הלאומית - המזרחים כתרבות ממשיכים מסורת של אלפי שנים - מרוממים ומהללים את מורשתם הלאומית והדתית. על שולחנם לא תמצאו את כתבי אדוארד סעיד ופרנץ פאנון, אלא את מחזורי הפיוט של רבי ישראל נג'ארה, רבי שלום שבזי ורבי יעקב אבוחצירה. 

זה הסיפור. לא מאבק בין מזרחים "מדוכאים" הנאבקים בהגמוניה "האשכנזית" בעזרת אחיהם האינטלקטואלים "המודעים" כביכול, אלא מאבק ישן נושן בין שתי מסורות מוכרות: מצד אחד, מסורת הנטועה עמוק ברעיון היהודי, כולל מיזוג גלויות. מצד שני, מסורת אנטי־לאומית, שלפיה "עם ישראל" הוא פיקציה, וממילא גם מיזוג גלויות. החבורה המזרחית־רדיקלית אינה אלא אגף שהצטרף לחיזוק הנבחרת האנטי־לאומית, בתחפושת "ביקורתית" עדכנית. עוד מאותו הדבר. שומר נפשו ירחק מהם.   

 כל זה אינו מייתר ביקורת נגד הדרה עדתית, אבל זו צריכה להיות נטועה בשדה ישראלי־לאומי, ולא מעמדי־גזעי. אפשר שביקורת כזו תתייתר כשערוצי הזרם המרכזי יפתחו את השידורים בשירת דקלון ורביבו, כלומר בהדהוד הגרסה העדכנית־פופולרית של הפיוט היהודי־מסורתי.