ידוע כי שפה משתנה עם הזמן. מונחים נוצרים ונעלמים, מילים נולדות ונזנחות, וסגנון הדיבור משתנה. לעיתים לטובה, ולעיתים לרעה. דוגמה לשינוי לרעה היא מונח שהתבסס בשנים האחרונות: "חיסול". השימוש בו מרחיב את גבולותיו מפעם לפעם, מה שמוביל לזילות גוברת בחיי אדם, ואסביר.
הביטוי מופיע במקרא בכמה מקומות בקשר ל"חסיל", אחד ממיני הארבה. ובלשון המקרא "יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה, וְיֶתֶר הָאַרְבֶּה אָכַל הַיָּלֶק; וְיֶתֶר הַיֶּלֶק אָכַל הֶחָסִיל" (יואל א', ד'). זהו אותו מין המשאיר את האדמה שוממה, ומכאן נגזר המונח "חיסול". כמאמר הכתוב בפרשת התוכחה: "זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה; וּמְעַט תֶּאֱסֹף, כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה" (דברים כ"ח, ל"ח). משמעותו קשורה לבעלי חיים מזיקים, לעשבים שוטים ולחרקים. כך, למשל, נוהגים עדיין לומר "העירייה מחסלת קיני יתושים", וכד'.
לאחרונה החל להתרבות השימוש במונח "חיסול" גם ביחס לחיי אדם. אנו שומעים על "חיסול בין עבריינים", על "נהג שחוסל בפיצוץ רכב" או על "חשד לניסיון חיסול", ואלה דוגמאות מכותרות עיתונים. השימוש בביטוי "חוסל" במקום "נרצח", למשל, ממעיט מכבוד המת, ומביע מעין השערה מובלעת כאילו המנוח היה ראוי למה שקרה לו; האיש לכאורה היה מעורב בפעילות שהצדיקה את התוצאה.
יש הסוברים שהשימוש במונח "חיסול" החל לרווח בשיח כאשר צה"ל פגע והרג מחבלים. ייתכן, אך גם בהקשר זה ראוי לבחור בחלופה. אנו צריכים לזכור כי אובדן חיי אדם הוא לעולם מצער. העובדה שלא הצלחנו להשתמש באמצעים אחרים ונאלצנו ליטול חיים מאדם היא תמיד מעיקה.
המקרא, שמקפיד בלשונו, מבדיל היטב בין רצח לבין הריגה. בעשרת הדיברות נאמר "לא תרצח" ולא נאמר "לא תהרוג", וודאי שלא "לא תחסל", וזאת מתוך הבנה שלעיתים אין מנוס מלהרוג. אך לרצוח - לעולם אסור.
אין כל סיבה שלא לומר כי צה"ל הרג מחבל זה או אחר, או כי המוסד התנקש בחיי אדם המסוכן לאנושות. אין כמובן כל סיבה לא לדווח כי "פלוני נרצח". אך האם בגלל שיש חשד שהמנוח היה מעורב בפלילים אפשר לומר "חוסל"? האם חיי אדם שווים פחות משום שאולי היה מעורב בפעילות עבריינית כלשהי? ואפילו אם היה מעורב בכך, האם הדבר מצדיק את הפגיעה בכבודו ובכבוד משפחתו?
לאט־לאט נעשה השימוש במונח "חיסול" לגיטימי ומקובל יותר ויותר, אך לא מאוחר לשנות זאת. מן ההכרח להפסיק כליל להשתמש ב"חיסול" ולהיעזר בחלופות מדויקות יותר, המתארות טוב יותר את שאירע ושומרות על כבודם של המנוחים והמנוחות כמידת האפשר. אחרת, עוד נגיע ליום שבו נשמע על בעל ש"חיסל" את אשתו, ועל אישה ש"חיסלה" את בעלה.
ד"ר אברהם טננבוים הוא שופט בדימוס של בית משפט השלום בירושלים
