האביב הגיע השנה לאנקרה מוקדם מן הצפוי. זמירות חדשות, נעימות לאוזן הישראלית, נשמעות בשבועות האחרונים מהבירה הטורקית, ונראה שמתחת לפני השטח - ובעיקר מתחת למכ"ם התקשורתי - מתחוללת הפשרה ביחסים הקפואים ואף העוינים ששררו בין שתי המדינות בעשור האחרון.
את הסכם השלום בין ישראל לבין מרוקו קיבלה טורקיה בברכה, ולכל הפחות לא מיהרה לגנותו כפי שעשתה לפני כשלושה חודשים, כאשר ישראל והאמירויות החליטו לנרמל את היחסים ביניהן. טורקיה החזירה אז במחאה את שגרירה מאבו דאבי, אבל עתה היא בכלל מתכוונת למנות שגריר טורקי חדש בישראל, ובכך להעלות את דרג הקשרים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, שאותו הורידו לפני שנתיים, במאי 2018, בעקבות המהומות ליד גדר הגבול עם רצועת עזה. אז גם כתב ארדואן בחשבון הטוויטר שלו כי לישראל "יש דם של פלשתינים על ידיה", ויעץ לה ללמוד שיעור בהומאניות מעשרת הדיברות.
בחודש שעבר גם שיגר ארדואן את מקורבו, ראש שירותי המודיעין של טורקיה, הקאן פידאן, לביקור חשאי בישראל. במקביל חברת ענק טורקית מגלה עניין במכרז להפרטת נמל חיפה, ובתקשורת הטורקית נשמעות קריאות לשתי המדינות לקדם הסכם משותף שיבטיח להן בעלות על מימי הים התיכון, ובעיקר על שדות הגז שבהם. כזכור, בשעתו בחנה ישראל את האפשרות שגז מישראל יוזרם לאירופה דרך טורקיה, אבל הטורקים טרפדו את המהלך כשהכריזו כי "דמם של הפלשתינים יקר להם יותר מן הדולרים שיוכלו לקבל מעסקה שכזו".
הזמירות בטורקיה השתנו, וברור שכל זה לא היה קורה בלא אישורו ואף ברכתו של ארדואן. על הנשיא הטורקי כבר נאמר כי אינו יודע לשמור על פיו, הגם שראוי להודות כי יש היגיון בשיגעון. שהרי הצהרותיו הפרובוקטיביות - פעם נגד ישראל, פעם אחרת נגד אירופה ופעם נגד ארצות הברית - נועדו לשרת את האינטרסים הפוליטיים שלו מבית. אבל בכל האמור במעשים, הקפיד תמיד ארדואן על זהירות מרבית. ולראיה, הוא הקפיד שלא להביא לנתק מוחלט ביחסי שתי המדינות, ובאופן לא מפתיע, אף גדל היקף הסחר בין טורקיה וישראל, וקשרי התעופה והתיירות שגשגו.
עתה החליט כנראה ארדואן להעלות הילוך. הרקע הוא כמובן המצוקה המדינית והכלכלית שאליה נקלעה טורקיה עם כל שכנותיה. בעולם הערבי אין מוכנים עוד לשמוע על טורקיה, ואילו עם אירופה הגיעה אנקרה אל סף של עימות צבאי במימי הים התיכון. ומעל מרחף צילו של הנשיא האמריקני הנבחר, ג'ו ביידן, שאינו מסתיר את הביקורת שיש לו על ארדואן.
ישראל, מצידה, אינה צריכה להתעלם מידה המושטת של טורקיה. אחרי הכל, במזרח התיכון קשרים מבוססים תמיד על אינטרסים, ועדיף לדבר ואף לשתף פעולה על פני עימות ועוינות. לבד מכך, טורקיה אינה אויבת של ישראל. היא מצויה בתחרות עימנו, ובין שתי המדינות קיימות יריבות ומתיחות, אבל אין הכרח שאלו תתפתחנה לעימות חזיתי ישיר. בה בעת צריך להיזהר מאופוריה; אחרי הכל, זו ברית אינטרסים. אהבה גדולה אין ולא תהיה בינינו לבין ארדואן.
