שום דבר בולט במיוחד לא היה בהודעתו של גדעון סער על עזיבת הליכוד בדרכו להקמת מפלגה חדשה. פוליטיקאי שעובר מכאן לשם, רץ בפלטפורמה זו או אחרת ומייצר מציאות מסוגת המפץ ורעידת האדמה, הוא אחד האורגניזמים הנפוצים ביותר באזורנו. הדרמה היא שגרה. סער עצמו הוא אחרון, לעת עתה, בשרשרת מועמדים שעשו מהלך דומה, וכמו החוליות שקדמו לו, גם הוא מוציא מהארגז את הכלי האהוב ביותר על הפוליטיקאי המדלג: ההבטחה לאחדות.
ולמען הסר הספק, אין כל פסול באחדות. להפך, היא חמימה ומלטפת ויהיה בהחלט נחמד ונעים אם נוכל כולנו להיות נחמדים ומחוברים יותר איש לאחיו. אך סער, כמו חברים אחרים במסדר אבירי האחדות, לא באמת מסוגל להבטיח איחוי ופיוס; האחדות בפיהם היא קלישאה ריקה.
מלכתחילה יש דבר מה תמוה ופטרוני בלומר לציבור "אתם מפולגים, מקוטבים, מפורדים, מפוצלים ומשוסעים - ואם רק תיתנו לי את הכוח, אני כבר אאחד, אחבר, אלחים ואדביק". לא מכיוון שאין על מה לגשר, אלא שכלל לא בטוח שאנחנו באמת עד כדי כך שונאים ומרוחקים. אם להתנסח בעדינות מופלגת, העם היהודי לדורותיו מצטיין ביריבות ובמחנאות, והדבר תקף גם לגבי ההיסטוריה הישראלית. כל מנהיגינו, האגרסיביים לצד מושיטי היד לאחווה, הפכו בשלב כזה או אחר למי שעומדים בלב מחלוקת מהותית. ובהינתן כובד הסוגיות שעל הפרק וחרף הרעש העולה מהשוליים הצעקניים, ימינו אינם מפולגים יותר מכפי שהיו ימי השילומים, אוסלו או מערכות בחירות דוגמת 1981.
מעבר לכך, קריאת האחדות הנרגשת הפכה לכיסוי; ציפוי דבש למציאות שעוזר לפוליטיקאי לחמוק מתיאור מפורט של כוונותיו: מה באמת יעשה. מדובר במקלט המושלם מפני התחייבות או אמירה קונקרטית. תיקון מערכת המשפט? מהו לעומת הבטחה קטיפתית לאחדות. עתיד יהודה ושומרון? שאלה שולית מול הצמריריות העוטפת של שבט אחים גם יחד. כלכלה? דת ומדינה? תקציב? למי יש ראש לזה; בואו נמרח דבק חמים שידביק את הציבור המפורר.
אין קל ופשוט יותר גם מלהאשים יריבים בפילוג. היש אשמה חמקמקה ועמומה ממנה? לא נדרשת הוכחה, וממילא אי אפשר למדוד "שיסוי". מספיק לחזור כרובוט על המשפט "הוא מפלג ומשסה", תוך רמיזה גם למצביעיו של המשסה, והופ! סידרת לעצמך פטור מהצגת מטרות, רעיונות ותוכניות - כלומר, עמדות קונקרטיות ביחס לסוגיות הבוערות, שהן, כידוע, חומר הגלם שממנו נוצרות מחלוקות בדמוקרטיה.
בעולם של סיסמאות האחדות אין כוח כבידה, וכולם מרחפים לעבר יחד מדומיין שאין בכוחותיו או ביכולותיו של איש פוליטי להבטיח וגם לא לקיים. וכמו בעולמה של מלכת הלבבות, יצרו הפוליטיקאים מציאות של חוסר מעש שבה רצים לאחדות רק כדי לעמוד באותו המקום בלי לפתור דבר, בלי לקדם מדיניות, בלי להכריע.
ובכל זאת יש צד חיובי לעניין: אם נגזר עלינו לאכול את הצמר גפן הניו־אייג'י המתוק וחסר הערך התזונתי הזה, העשוי ממילים יפות על חיבור ופיוס מדומים, לפחות נעשה את זה ביחד.
