ה"אמת" בשירות השקר

"ארה"ב תכריע בשבוע הבא בין טראמפ לביידן, אבל גם בין אמת לשקר". זו היתה הכותרת הראשית של "הארץ" מעט לפני הבחירות. מתחתיה היה מאמר דעה שכולו העלאת גירה מה"ניו יורק טיימס". קשה לראות לאיזה שפל של תעמולה וכתיבה "חינוכית" יכול לרדת מה שהיה פעם "עיתון רציני". וזה לא עוד אחד מטורי הדעות הביזאריים של העיתון; זו הכותרת הראשית. 

קוראי "הארץ" כבר הסתגלו לסגנון ההטפה הצדקני והרעשני הזה. פעם הוא אפיין את מה שכונה "עיתונות צהובה" ימנית ועיתונות קומוניסטית, אבל היום הוא דרך המלך של ה"ניו יורק טיימס" ודומיו, לרבות החקיינים ב"הארץ". הם לא מגישים לשיפוטם של קוראים בוגרים ידיעות ופרשנויות מובחנות אלה מאלה. הם "מחנכים" אותם. הפוליטיקה היא כביכול זירת מאבק בין אור לחושך. התקשורת נאבקת על נפשם הרכה של צרכניה. לפעמים היא גם חוסכת מהם ידיעות מזיקות או מאמרים חתרניים, שלא יסטו מדרך הישר חלילה. 

הדרך המניפולטיבית הזאת נחשפה לאחרונה במאמר מאת בארי וייס, עורכת לשעבר ב"ניו יורק טיימס" שברחה מהעיתון כל עוד רוחה בה, ובהקלטה מדיון מערכת של CNN. אבל אין לנו צורך בזה: קורא ביקורתי סביר בעיתונות "הרצינית" בישראל ובארה"ב רואה מייד שהוא קורא טקסט ירוד, מעין "פרבדה" הסובייטי או "העולם הזה" התועמלני. והמחלה אינה מצטמצמת רק לתקשורת השמאלית. היא רק בולטת בה יותר, מפני שהיא השלטת בעולם התקשורת.

כבר כמה עשרות שנים, משנות ה־80, העיתונות והתקשורת מערבבות באופן ממאיר בין עובדות לערכים ברוח מה שכונה אז ניו־ג'ורנליזם. נזקיו המצטברים לתרבות הדמוקרטית חמורים. אבל עכשיו, אחרי שנות השחתה, פתאום מגלים את האמת הטובה והישנה. נפרדים כביכול מהניו־ג'ורנליזם המניפולטיבי. ראינו מה התוצאה של שיח הנרטיבים הפוסט־מודרני, אמרו העיתונאים - טראמפ אימץ אותו לטובתו. אז התרופה ל"שקריו" היא "האמת". אבל לא אמת שצרכני התקשורת יסיקו בעצמם, אלא "אמת" שתיתחב לגרונם. מעכשיו, מה שיאמרו או יעשו "הרעים" ידוּוח רק בצירוף בדיקת עובדות שאינה אלא פרשנות מוסווית כ"אמת" אובייקטיבית.

אילו שרדה בעיתונות ובתקשורת מידה כלשהי של מקצועיות, אולי היא היתה מגיבה אחרת לטראמפ ודווקא נגמלת מהבלי הניו־ג'ורנליזם. אבל היא דווקא מתחפרת בתוכו עוד יותר: הגבולות בין דיווּח להערכות מטושטשים עוד יותר, ו"האמת" מגויסת בתור מכשיר רטורי להשתקת היריב ולביטולו. "אשפי תקשורת" דמוניים דוגמת טראמפ ונתניהו הם כמו קופסת סיגריות - כל כך מסוכנים, עד שאסור לתת להם פתחון־פה ללא הצמדת הערת אזהרה.

המצב הוא שהמעוניין במידע אמין ובפרשנות מגוונת מוכרח לעבוד קשה, ובעצם כמעט לעשות את מלאכת העיתונאי בעצמו. אין על מי לסמוך, משמאל ומימין, ויש תחושה כללית של כאוס וחוסר התמצאות. הדבר מודגם בפרשות משפחת ביידן ומסעותיה הפיננסיים בעולם. עכשיו נודע שהאנטר ביידן נחקר על העלמת מסים, וכנראה על הלבנת כספים ומעורבות בעסקים מפוקפקים במדינות שאביו הופקד על יחסיהן עם ארה"ב. עכשיו נודע? לא. מי שהתעקש, ידע על החקירה גם לפני הבחירות, וגם ידע שהחשדות החמורים מגובים בעדות של שותף עסקי של משפחת ביידן. אבל מרבית התקשורת האמריקנית, העיתונות, הטלוויזיה וטוויטר־פייסבוק־גוגל, צִנזרה את הידיעות, מִזערה וביטלה אותן ללא ביסוס כ"זבל" ששתלו הרוסים. 

האמריקנים בחרו עכשיו נשיא שהסינים הזרימו למשפחתו סכומי כסף גדולים. איך הוא יכול להנהיג את אמריקה והעולם הדמוקרטי מול סין? האם אפשר לבטוח בשיקוליו? אילו התקשורת האמריקנית לא היתה מושחתת, הציבור האמריקני היה מודע בבהירות לשאלות האלה לפני הבחירות. הקוראים הפתאים של ה"ניו יורק טיימס" ו"הארץ" "ידעו" שזו בחירה בין אמת לשקר. על השקרים של ביידן לא סיפרו להם. אולי הם גם לא רצו לדעת.