מנורה בצל הסהר

רכישת מחצית מבית"ר ירושלים על ידי השייח' בן חליפה מקנה לו אחיזה כלכלית ופוליטית באפיקי השקעה רבים •  מה עבר בראשו של בן המלוכה האמירותי, ואיך זה קשור לתוכנית הריבונות?

"כדורגל הוא לא ענף ספורט מרתק במיוחד, אז למה הוא מושך כל כך הרבה אוהדים? כי בתת־מודע, הכדורגל מייצג התנגשות בין קבוצות שונות. הוא סוג של מלחמה... מעולם לא הייתי אוהד כדורגל. לבית"ר (ירושלים) יש יותר אוהדים מאשר לכל המועדונים בארץ גם יחד, ולכן היא כלי מאוד מעניין לעבוד איתו. יש לך המון השפעה על החברה הישראלית". את הדברים הללו אמר ארקדי גאידמק, לשעבר הבעלים של מועדון הכדורגל בית"ר ירושלים. באמצעות הכדורגל ניסה גאידמק להיבחר לראשות העיר ירושלים ואף להשתלב בפוליטיקה הישראלית. הוא נכשל, ובעקבות כך זנח את המועדון שברשותו. יש אומרים שאף ניסה למוטט אותו כנקמה על כישלונו הפוליטי.

האם נראה בקרוב אצטדיון "בן חליפה" בישראל? משה חוגג עם חמד בן חליפה (מימין) ובנו // צילום: באדיבות בית"ר ירושלים

שתי נקודות מרתקות עולות מתוך דבריו של גאידמק: האחת, הזיהוי של משחק הכדורגל כמאבק בין קבוצות ובין מעמדות שונים בחברה. בכל העולם נולדו מועדוני הספורט מנאמנויות למעגלים מסוימים שמהם צמחו, והנאמנות הראשונה היא למשפחה, לשבט, לעדה, לדת או ללאום. הנאמנות הזו הופכת את הכדורגל לרגשי יותר, דבר אשר לעיתים הופך את כר הדשא לשדה קרב. 

הנקודה השנייה היא הרצון לעשות שימוש בכדורגל לטובת מניעים פוליטיים וכלכליים. ואכן, גאידמק מצטרף לקבוצה גדולה של אנשים - פרנסיסקו פרנקו בספרד, החונטה הצבאית בארגנטינה ושייח'ים ונסיכים מהמפרץ הפרסי - שביקשו, ועדיין מבקשים, להשיג השפעה פוליטית וכלכלית באמצעות הכדורגל. 

בדומה להלך הרוחות בעולם כך גם בזירה המזרח־תיכונית. שליטים כגון סדאם חוסיין בעיראק, חוסני מובארק במצרים ורג'פ טאיפ ארדואן בטורקיה גייסו את הכדורגל בארצם לטובת שיפור תדמיתם וחיזוק מעמדם. שכניהם בסוריה, בלבנון ובאיראן שומרים בדיוק על אותו דפוס פעולה. 

אם כן, מה הביא את השייח' חמד בן חליפה, המציג את עצמו מבית המלוכה האמירותי, לחתום על העסקה לרכישת 50% מהבעלות על בית"ר ירושלים? את התשובה אפשר לחלק לשני היבטים: האחד פסיכולוגי, השני כלכלי. "ריאל מדריד היא השגרירה הטובה ביותר שהיתה לנו מעולם", אמר פרננדו מריה קסטיליה, לשעבר שר החוץ של ספרד. אם ננסה להבין את הנושא דרך ספת הפסיכולוג: שליטה על מועדון כדורגל מביאה להכרה אזורית ועולמית, ומציגה באור אחר את פני הבעלים. 

אמצעי, לא מטרה

לא לחינם רכשה "קבוצת סיטי פוטבול" בראשות השייח' מנסור בן זאיד אל־נהיאן, סגן ראש הממשלה האמירותי ובן משפחת המלוכה באבו דאבי, את מועדון הכדורגל מנצ'סטר סיטי. הבעלות על המועדון הזניקה את "הסיטי" בליגה האנגלית שנות אור קדימה. תחת בעלותו של מנסור, מנצ'סטר סיטי נהייתה מועדון פאר וקבוצת כדורגל מנצחת, מהמובילות באירופה ובליגה האנגלית. עד מהרה, פתחה העסקה הזו הזדמנויות נוספות לרכישת קבוצות אחרות ברחבי העולם: בארה"ב, ביפן, בספרד ובאוסטרליה. 

והנה, עכשיו גם אנחנו נמצאים במגרש של "הגדולים": לא רק המשפחות העשירות מאירופה "הלבנה" או מארה"ב שולטות בכדורגל ובספורט העולמי; הנה עלה מן הספסל לכר הדשא שחקן חזק וחדש, ובאמצעות השינויים שהוא מחולל במגרש הוא מקבל יחס, הכרה, הערכה וכבוד.

אבל יש גם אינטרס נוסף, והוא בולט מאוד על רקע הנקודה הקודמת. כדורגל מביא אושר להמונים, ובאמצעותו מתחזקות הנאמנויות לקבוצה, לזהות שלה אבל גם לעיר ולבעלים של המועדון. לרוב, נרכשות קבוצות כושלות, כאלו עם חובות רבים.

ומכאן שהבעלים, היינו המשקיע, מצטייר כמושיע. עבור האוהדים זהו הפרס הגדול, התקווה שקבוצתם האהובה תעלה שוב על דרך המלך ותביא גאווה והישגים. עבור הבעלים, ההצלחה תוביל לתמיכה ולאהדה, שמהן הוא יוכל להפיק רווחים כלכליים ופוליטיים, שכן רכישת מועדון ספורט מובילה לשותפויות עסקיות גם בתחומים אחרים. נכון, אנחנו מדברים על בעלי הון שמגיעים מן המפרץ הפרסי, העשיר במזומנים ובנפט. אך בעיני השייח'ים של המפרץ, "הזהב השחור" הוא האמצעי ולא המטרה: היעד הוא להרחיב עוד ועוד את האימפריות הכלכליות שהקימו ולהשיג אחיזה והשפעה גם באפיקי השקעה אחרים. 

המחיר של זהות חזקה

לכן, אם נצטמצם לעסקת הרכישה של "בית"ר אל־קודס", כפי שהמועדון מכונה בחלק מהרשתות החברתיות הערביות, בהחלט ייתכן שבן חליפה מחפש מסילות שיובילו אותו לכמה מוקדי השקעה והשפעה בשלל התחומים הנזכרים. קחו לדוגמה את תחום הנדל"ן (בייחוד זה שבישראל). מלבד הצורך לבנות מתקני ספורט לשחקני המועדון - ילדים, נוער ובוגרים - יכולים הבעלים להשקיע גם בתשתיות מקומיות בערים שבהן הקבוצות שלהם משחקות, להרחיב מעגלים מסחריים ולהיכנס למיזמי בנייה פרטיים ועסקיים. שם נמצא הכסף הגדול. תחום נוסף הוא התקשורת, החל מפרסומות; עובר דרך זכויות שידור על משחקים וערוצים; וכלה במעורבות ישירה בתחנות שידור מקומיות ואולי אף בעלות עליהן. וכמובן לא נתעלם גם מן הפוליטיקה.

אם נתמקד בזווית הישראלית־אמירותית, הרי כל הסכם השלום נשען בסופו של דבר על ביטול תוכנית סיפוח בקעת הירדן. זהו הישג פוליטי בלתי מבוטל, ודרכו תוכלנה, עם הזמן, איחוד האמירויות ובחריין להיכנס למעגל הגורמים המתווכים בין ישראל לפלשתינים.

אולם, האם הפלשתינים קיבלו בהבנה את העסקה? מובן שלא. בדיוק כפי שיש בקרב אוהדי המועדון כאלה שדוחים אותה, כך גם הפלשתינים מחפשים היגיון מאחורי ההחלטה לקנות את "המועדון הגזעני והקיצוני ביותר" בישראל. העסקה זוכה לקיתונות של גינויים ברשתות החברתיות הפלשתיניות: "הם (ח'ליפה ובנו; י"ב) מממנים את הצד המכוער ביותר של הכיבוש", כתב אחד; "אנשים בזויים חתמו היום על רכישת הקבוצה הגזענית ביותר, קבוצת בית"ר ירושלים שתוקפת ערבים, מוסלמים ומעליבה את הנביא מוחמד", הוסיף פוסט אחר; "תנועת בית"ר זוהי תנועת נוער שממנה יצאו מפקדי האצ"ל והלח"י הפשיסטים", סיכם פוסט תוקפני אחר. 

אבל אלה רק רעשי רקע. סביר להניח שמשה חוגג הניח את התשתית לעסקאות נוספות בין בעלי ההון במפרציות למועדוני הכדורגל בישראל. האם משמעות הדבר שנראה בקרוב אצטדיון "אתיחאד" או "בן חליפה" חדש בירושלים? האם בית"ר תצטרף לקבוצות אירופיות גדולות שהלוגו Fly Emirates מתנוסס על חולצות השחקנים? ימים יגידו. אוהדי בית"ר ירושלים לבטח יראו השקעה כספית גדולה במועדון. 

אבל מניסיון העבר של ארקדי גאידמק, על הבעלים החדשים לזכור כי כסף לא תמיד קונה השפעה, ובקבוצות בעלות זהות חזקה הוא גם לא תמיד קונה אהדה.

ד"ר יהודה בלנגה הוא מרצה וחוקר במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר־אילן

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו