השבוע לפני 33 שנים, ב-9 בדצמבר 1987, פרצה האינתיפאדה הראשונה. "פרצה" היא תיאור נאמן של אשר אירע; כל עיר וכפר, כל שכונה ובית החליטו לפתע להשתתף בהפרות סדר המוניות, בהתנגשויות עם צה"ל ועם המתנחלים. לקסיקון חדש נכנס לכל כלי תקשורת בעולם: הפגנות, יידויי אבנים, בקבוקי תבערה, אלות, כדורי גומי ופלסטיק, מעצרים המוניים ופיגועים. תזכורת: 20 שנה שרר ב"שטחים" שקט כבוש תרתי משמע, ולפתע ההתנערות, ההתקוממות העממית של הפלשתינים, נכנסה לחיינו כמו הר געש שאינך שולט בו ואינך יודע מתי הוא יפרוץ. במושגים של היום היא פרצה כמו הקורונה שאיש לא צפה אותה, ובמשך חודשים ארוכים לא הצליחו למצוא לה את התרופה המתאימה.
האינתיפאדה הראשונה היא האירוע הביטחוני הראשון שמספר הקורבנות שגבה (פחות ממאה ישראלים וכ-2,500 פלשתינים) לא היה המאפיין הבולט שלו. רבות דובר על הסיבות להיווצרות תנאי הסף לפריצתה של ההתקוממות: היעדר אופק מדיני, אבטלה קשה, שכבת צעירים פלשתינית גדולה וחסרת תעסוקה, שחרור 1,150 אסירים בעסקת ג'יבריל (85') תמורת שלושה שבויי צה"ל - דבר שהפלשתינים פירשו כחולשה גדולה של ישראל. מעט מאוד הודגשו ההשלכות של האינתיפאדה, חלקן מלוות אותנו עד היום ממש.
הפגיעה בכוח ההרתעה הישראלי: קו ישר עובר בין תוצאות מלחמת יום הכיפורים (1973), התעוזה של ארגוני הטרור בירדן ובלבנון (שנות ה-70) וההתעוררות של תושבי "השטחים" בשלהי שנות ה-80. מדינת ישראל האימתנית של מלחמת ששת הימים (1967) הפסיקה להפחיד, ומערכת הביטחון שלה חדלה להרתיע. תמונת הילד בן ה-10 המיידה אבן על טנק ישראלי בשכם תיצרב לעד כדוד הפלשתיני שאיים על גוליית הישראלי ויכול לו. תעבורנה עוד כמה שנים טובות עד אשר תשקם ישראל את כוח ההרתעה שלה.
הנזקים למשק הישראלי: מאז 67' החזיק הצבא בנפות איו"ש כוח צבאי מינימלי. את נפת ג'נין למשל "כיסו" שני ג'יפי מג"ב בלבד. אירועי דצמבר 87' חייבו הזנקת אוגדת שריון אחת לשומרון ואחת ליהודה. עשרות אלפי חיילי מילואים נטשו את מקומות עבודתם ונאלצו לטפל בהפרות הסדר של בתי הספר ברמאללה, שכם חברון עזה ורפיח. המשק הישראלי האט את פעילותו באופן משמעותי. נוסף על כך, השבתת ה"שטחים" לצד הרצון של ישראל לקיים בהם שגרה ראויה, חייבו תוספות תקציב שכמותן לא נראו מאז שהוחל בחזרה לשגרה ביוני 67'.
הפיחות בדימויה של ישראל: עינו של צופה הטלוויזיה המערבי שבעה מלראות את מראות האינתיפאדה. חמש שנים קטעו למסכן את תוכניותיו האהובות במבזקי חדשות מרגיזים שבהם נראה איש המילואים מורה לילד קטן או לאביו למחוק סיסמאות מקיר שכונתי או להסיר דגל מעמוד חשמל. דור המילואימניקים בשטחים שזכה לכינוי "עשרים כפול שלוש" (הוא היה מבוגר מהפלשתיני ב-20 שנה, שקל 20 קילו יותר ממנו ותמיד נמצא 20 מטר מאחוריו) היה רחוק מהדימוי שארה"ב ואירופה שרטטו בדמיונן על אודות צה"ל החזק, 20 שנה קודם לכן.
הכרסום במעמדה הבינלאומי של ישראל: "מדוע אתם נגדנו?" שאלתי פעם נורבגים, שבדים ודנים בביקור בסקנדינביה. הדנים התנדבו להשיב: "עד 1967 שלחנו אליכם מתוך הזדהות 50 אלף מתנדבים לקיבוצים, תמכנו בכם מתוך סולידריות, אבל מאז ההתבססות שלכם ב'שטחים' איבדתם את תמיכתנו. העברנו אותה לפלשתינים".
33 שנים עברו מאז, אך עד היום לא היה תהליך של הפקת לקחים. לא הפנמנו שגם אחרי שנים "שקטות", אפשר שהפלשתינים בשטחים יחלו לדרוש מדינה עצמאית ושחרור, העדפנו לראות את הבעיה באש"ף חו"ל ולא הבנו שיש גם אש"ף פנים. שני אירועים מאז'וריים בתולדות המדינה לא נצפו מראש ע"י המודיעין: מלחמת יום הכיפורים והאינתיפאדה הראשונה. על מחדלי המלחמה הארורה קיבלנו אחריות, באינתיפאדה הראשונה האשמנו את תושבי ה"שטחים".
ד"ר אל"מ (מיל.) משה אלעד הוא מרצה באקדמית גליל מערבי. בעבר כיהן כמושל נפות ג'נין ובית לחם וראש מנגנון התיאום הביטחוני עם הרש"פ.
33 שנים לאינתיפאדה הראשונה: לא למדנו את הלקח
ד''ר אל''מ (מיל') משה אלעד
הכותב הוא ד"ר אל"מ (מיל'), מרצה בחוג למזרחנות באקדמית גליל מערבי
